זמן רב עבר. זמן רב מדי.
הן נעלמו כל עמיתי.
אחי אבד, הורי הלכו.
וילדי מזמן היגרו.

ספרי-קרואים, דפי-קרועים.
ומתגלגל בין השירים
כדור אבק קטן ורך.
בצבעי אפור וריח לילך.

אבוד עמוק בין המילים
ובין המהום הומה דבורים
הוגה עוד רעיון לא קל.
אך בר-ביצוע, אם תשאל.

יושב שעה אולי שלוש
אל מול דפים ריקים בראש.
ובזנב - מספר עמוד
אותו הגיתי כבר לחוד.

ועל האמצע יש לחשוב.
אותו האמצע שלרוב
הזנחתי. בו לא בניתי קן.
ואם הרווחתי, הרי מי יסכית לטעויות זקן?

השעה אחת בלילה
ולבסוף היא מגיעה.
סהר בידה, סער בעיניה
הנסיבות אומרות טרגדיה.

"אבל", אמרתי "לא עכשיו."
"הרי לא הבנת את המצב.
אני את ספרי עוד לא סיימתי."
ובאותו רגע קט הבנתי.

הרי המצב לאשורו
תלוי בעיני המתבונן
ואילו אני בשביל שכמותו
רק עוד זקן שמתלונן.