הסיפור הזה הוא לא פשוט ונכון לעכשיו גם שום הפי-אנד גם לא
נראה באופק.
הכול התחיל בסידני, הם הגיעו לאכסניה הזאת במקרה. אחרי 24 שעות
של טיסה כולל כמה בבנגקוק הדבר האחרון שהם רצו זה להתחיל
להסתובב עם כול הציוד בחיפוש אחר האכסניה המושלמת והאכסניה
הזאת פשוט קפצה עליה. יש הנחות לYHA ובונדאי זה אחלה מקום, ככה
סיימון אמר.
שלושה ימים אחרי הם כבר ידעו הכול על סידני, לאן לצאת, איפה
לעשות קניות ואפילו איפה אפשר להשיג בשר כשר בזול או לטבול
במקווה.
כשהם חזרו בערב, הוא וחבר שלו, מהקניות, אמרו להם השאר שהגיעו
שתי בנות ישראליות לאכסניה.
הוא סך הכול ארבעה ימים לא בארץ אבל כבר מחפש כל דבר, כל קשר,
שיחבר אותו לישראל.
המפגש הראשוני היה נחמד. מאיפה אתם? לאן ממשיכים מכאן? רק
מאוחר יותר באותו ערב הוא הבין שבמבט הראשון הזה היה משהו אחר,
משהו טהור, הוא הבין שהוא מאוהב.
הוא לא היה בחור מושך. להפך, עם זקן העבות והשיער המקורזל
והמקריח הוא נראה כמו חוסיין ביום נפילת עיראק. מה שנתן לו
נקודות זכות אצל הבנות זו החוכמה שלו אך בדיעבד התברר שגם בזה
הוא לא בורך.
בהתאם לנתוניו החיצוניים גם הבטחון העצמי שלו לא הרקיע שחקים
ולכן פעמים רבות הוא נטש בחורה באמצע ריקוד או שהפנה גם
בעיצומם של חילופי מבטים. אם נעבד את הנתונים האחרונים זה
וודאי לא מפתיע אף אחד שביום למחרת הוא פשוט נתן לה לעזוב בלי
להחליף מילה.
הוא חשב עליה יום יומיים, בכול מקום שהלך, ולקח איתו את אותו
זכרון מתוק עד לביירון. הוא ידע שהן פונות לכיוון אחר ואם יהיה
לו מזל אולי יזכה לראות אותה שוב בקיירנס.
כשהגיע לביירון ביי, נתן למחשבה לחלוף מראשו למספר ימים אך
בכול יום קיווה שיגיע היום ודרכיהם יצטלבו שוב.
יהיה זה שקר לומר שהוא לא הרגיש אותה. בבוקר אותו יום קם עם
חיוך כאילו ידע שמשהו מיוחד הולך לקרות.הוא זינק מהמיטה בשמונה
ולא חזר לישון. הוא רצה לחוות את היום הזה באופן המייטבי.
בערב הם יצאו למסיבה. צ'יקי מנקיס כי כול השאר נסגרים באחת
עשרה. תחרות חולצה רטובה, המון בחורות יפות אבל האחת שהיתה
הטובה מכולן עדיין חסרה בליבו.
לפתע ממש ברגע אחד ראה מראה שעליו חלם כל יום מאז אותה פגישה
בסידני.
לא הוא לא ראה אותה, עוד לא לפחות, אלא שעכשיו הוא ידע שהיא
כאן, קרובה ממש, באותו מועדון, באותה ספירה. הוא ידע שהיא לא
נסעה למדבר, שהיא ממש מאחוריו. הוא נשק לחברתה לשלום, החליך
איתה כמה מילים והמשיך בדרכו, הרגע הגדול האמיתי עוד עתיד
לבוא.
ואז הוא ראה אותה, ניתן היה להתווכח באשר ליופיה וגם את אופייה
לא הכיר עד כלות אך באותו הרגע שום דבר לא היה חשוב, רק הוא
והיא, עומדים זה מול זה, מתחבקים בשמחה.
"איזה כיף לראות אותך" אמרה בקול נרגש כאילו מדובר באהוב ישן
שלא ראתה מאז יצא למלחמה מספר שנים קודם. הוא נתן בה מבט וכול
מה שיכל לחשוב עליו זה שאין לה מושג כמה כיף לו לראות אותה.
הוא הלך משם, שוב, כמו נמושה.
ואז הגיעה נקודת האל-חזור, הרגע שמשאיר את כל הרגעים בצל. הוא
קיבל החלטה, הוא קם ומחפש אותה וברגע שיראה אותה הוא כבר יודע
מה לעשות. הוא הולך לספר לה הכול.
כמה לא מפתיע שהוא לא מצא אותה באותו ערב.
כמה לא מפתיע שהוא נשאר כואב.
חבר שלו אמר לו שהן אמורות להגיע מחר. כמה לא שווה המידע הזה
עכשיו... אבל כמה תקווה הוא נותן...
הפי-אנד נראה באופק, אך האם גיבורנו ישכיל להפוך חלום
למציאות?
רק ימים יגידו, בינתיים נשאר רק לקוות...