היא עברה מעלי- כמו סערה- בוכה, והדמעות כמו גשם נוטף שמרטיב
את כל הסובבים לו. אבל מי יכול להאשים אותה. ואז היא המשיכה
ללכת.
גם הוא. הוא עבר לידי- מעיף מבט חטוף- אין לו יותר מה להסתכל
עלי. אולי הם רוצים לשמור במוחם זיכרון אחרון.
אני לא מבינה למה כולם בוכים.
עכשיו גם ההוא מהצבא- נו, איך קראו לו? זה שהיה החבר הכי טוב
של חבר שלי לשעבר- מה הוא עושה פה? רציתי שילך, הוא בטח פה סתם
מתוך צביעות. אנ שונאת אנשים צבועים.
והנה חבר שלי ניגש אלי. הוא ניראה שבור. החזה שלו ניראה לי קצת
רפוי- כאילו תלשו לו חלק עצום מהלב, לא יודעת. אף פעם לא ידעתי
שהוא כל-כך אהב אותי.
והנה ליאת. היא החברה הכי טובה שלי מהגן. אני מחייכת אליה
(בפנים) והיא בוכה. כולם פה בוכים. היא הכירה אותי הכי טוב.
יותר מכולם. סיפרתי לה- מה שלא סיפרתי אפילו לעצמי. היא הייתה
שם תמיד בשבילי. בגלל זה זה לא היה ניראה לי מוזר שהיא פה
בשבילי גם עכשיו.
אני מביטה מסביבי.
תיראו אותי!! אני לבושה ממש יפה- כאילו שעוד מעט יואב יבוא
לאסוף אותי לאיזה נשף מפואר.אני מאופרת, עם איפור (קבוע) בצבע
שתואם לשמלה. בין הידיים אני מחזיקה ורד אדום.
פתאום נהייה שקט באולם. כולם ניראו דרוכים. מעלי רכן מישהו
בשחור.
אני לא יכולה לזוז. מאד צפוף פה. יש פה ריח של מוו... מ ה ?
אבל אני לא מוכנה עדיין!!! רגע! חכו!
אל תסגרו את הארון... |