יושב בביתו, ראשו הסגלגל מוחזק בידיו השעונות בחוסר נוחיות על
השולחן העגול הקטן. מה יעשה? כיצד יספר להם? ברור לו, ותמיד
היה ברור לו, שאם יספר להם, הוא יאבד את תפקידו, שהיה חשוב לו
כל כך. אבל השמועות עליו באמצעי התקשורת כבר הפכו לנכונות מדי,
והפרסום שלו גרם לו להרגיש יותר בטוח בעצמו. הוא היה בטוח
שבתקופה שלנו, במאה ה-21, אנשים כבר מקבלים דברים כאלה בקלות.
אבל בכל זאת, היה לו קשה. קשה לצאת לעולם ולהכריז שאתה מאוהב
בעמיתך לתוכנית הטלוויזיה שלך, שהוא, כמוך, זכר.
הביט בעצמו, בתיק היד שלו ששכב מיותם לידו. ידע כבר מזמן שכולם
יחשבו עליו, יקראו לו קוקסינל. אפילו הבנות בחבורה טענו שהוא
יותר נשי מהן, ובצדק. אפילו נציג דת אחד יצא נגדו, בטענה שהוא
הומו, אולם זה לא הוריד את הרייטינג שלו, אלא להפך.
הוא התרומם. ארז את מטלטליו בתיק היד שלו. יצא מביתו הקטן,
שומע בחצי אוזן קולות ילדים המדברים על צבעים, מביט בשמש
החייכנית. ניגש בצעדים בטוחים לדיפסי, אמר לו "אני אוהב אותך",
נשק על לחיו ועזב את הטלטאביז לתמיד.