[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תמר חסון-דלל
/
ציפור זרה

עברו כבר יומיים מאז הבריחה. בחדשות מדברים עליי בלי סוף, הם
מאוד מודאגים. חיפשו אותי בבית כאילו הייתי בא אליה לארוחת יום
שישי מפגרת. אני בורח, שכחתם? חוץ מזה ממנה באו לי כל הצרות.
בא לה עלי כשעוד בכלל לא ידעתי מה בדיוק קורה לי, ולמה הזין
שלי עובר מצבי צבירה, אז היא ניסתה לפתות אותי. אבל לא רציתי
אותה. אם היא לא יודעת לחבק שלא תיגע בי בכלל. אחרי זה היא
זרקה אותי מהבית לפנימייה. היה לי קשה אבל העדפתי להתרחק מאבא
המסכן שאשתו מנסה לבגוד עם הבן שלו, לא פחות.
לא שהוא מציאה יותר מדי, האבא הזה. גם הוא היה צורח עלי בכל
הזדמנות, שולח אותי לבית ספר דתי ומעשן חופשי בשבת. הם אמרו לי
שהם רוצים לשמור עלי, אבל לא קניתי את זה. בטח היה להם יותר
זול, לקמצנים האלה.
כשהייתי בפנימייה הם התכסחו, אולי הוא הבין סוף סוף מי היא ומה
היא. עובדה שכמו חתול מוטרף הוא עלה למקום שלא יוכל לרדת ממנו.
בטח איזה ניצוצות היו להם שם, חבל שלא ראיתי את העיניים שלה
כשהוא השתקף בהן חוטף את הגיצים ונופל.
בפנימייה היה מגעיל. אבל אני לא רוצה לחשוב על זה.
אז עכשיו אני בדרך לגבול עם הדרכון שמקסים סידר לי. כל המדינה
בטירוף, כולם מחפשים אותי, מתקשרים למשטרה כשהם רואים אנשים
דומים לקלסתרון שלי.
אבל הם לא ימצאו אותי. מחר בבוקר אני אהיה בקפריסין, ליד איזה
חוף עם מים צלולים, אולי אסע קצת להרים, הילה אמרה שמאוד יפה
שם. העיקר לא להיות כאן בארץ ששונאת אותי ואני שונא בחזרה.
אני זז רק בלילה, בשעות שהוא נהיה כבר כמעט יום. לא רק שאני
מפחד שיראו אותי, אני גם לא רוצה לראות אותן. כי אם אני אראה,
אני אעשה שטויות. אחרי כל כך הרבה זמן שלא הייתה לי הזדמנות,
אני לא חושב שאוכל לעמוד בזה.
הכי קשה זה הרעב. אמנם עם הדרכון מקסים הביא לי קצת אוכל, אבל
מאז עברו יומיים והבטן שלי מאיימת להסגיר אותי עם הקולות
שבוקעים ממנה. אני יודע שבקרוב זה יסתיים. עוד מעט אהיה
ביאכטה. אני חייב להחזיק מעמד, שלא אצטרך לחזור לשם.

די עם המחשבות האלה. נמאס כבר להקשיב להן. הן שמו אותי במצור
בעד רגעים קטנים של שליטה. עונג מטורף, כן, אבל כשהוא נגמר אני
מרוקן וחלש. כל הטעם אובד. אני מסתובב בין עצי הפרדס, מחפש
פירות על האדמה. קודם כמעט נתפסתי. הייתי בטוח שהיא מחוברת
לסירנה ישירה אל מפקד המשטרה. עזבתי אותה אבל המחשבות ממשיכות
להטריף אותי. אני מנסה להתעלם מהן , אבל אני לא מצליח. הכול כל
כך איטי ועייף, גם במחשבה ואני רוצה לרוץ לא יודע אפילו לאן.
אולי לחשוב על המקום שאהיה בו עוד מעט, העיקר לא להיות כאן.
אני מוחק את העקבות של עצמי. כל הזמן אני אומר לעצמי לא, זה לא
נכון. זה לא מתאים לי לחשוב ככה. אסור לי להאמין למה שהם
אומרים עלי.
לפעמים אני מרגיש שאם לא אוציא הכול אתפוצץ. אני מדמיין את
המלים שזורמות ממני כמו נחשול עכור שמטביע כל דבר שעומד בדרכו.
הייתה איזה מטומטמת שם שרצתה להקשיב לי. שאספר לה מה עבר עלי.
היא אמרה שזה יקל עלי. אם הייתי לבד איתה הייתי מכריח אותה
להקשיב ועוד איך אבל פחדתי שהיא מדובבת, שהיא תגלה להם.

אני בוהה מהסבך בציפור. היא נראית שלווה. לא מוטרדת.
גם לציפורים יש חוקים ומשטרה שרודפת אחריהן אם הן לא היו בסדר?
היא לא רדופה, זה בטוח. עומדת לה על עמוד ומנקה עצמה במקורה.
זה לא אומר שהיא חפה מפשע. פשוט לא עלו עליה ולא מזיז לה מה
הציפורים האחרות חושבות. היא גם לא פחדנית כמוני.
טוב, אותה בטח לא הפשיטו במחסן בפנימייה. לא אמרו עליה שהיא
עשתה את זה.
לא, היא בסדר, היא ציפור טובה, רק הוא הזר בלהקה הוא האשם.
רואים מיד. בא ממשפחה כל כך דפוקה, עם אבא שעולה על עמוד
ומתחשמל והכול בגללו. בגלל הציפור המוזר הזה. ככה לפחות אימא
שלו אמרה לו. טוב את מי היא תאשים, השרמוטה הזו? את עצמה? למה
לא להאשים את הבן שלך. הוא הרי אשם בכל: בסיגריות שאבא מעשן,
באלכוהול שאת נגררת אליו, בזה שאת נראית בהריון מאז שהוא נולד
ובמיוחד בזה שאת צריכה להישאר עם האבא שלו. פוסטמה. מישהו ביקש
ממך לעשות אותי בכלל? אז תשתקי.
השינה מתנערת ממני.אני זר לה. היא זרה לי. התרגלתי מזמן להיות
דרוך מוכן. לא רוצה לאפשר לחלומות לחזור על מה שקרה לי
במציאות. אין שקט, אין מנוחה. אני לבד במרוץ ובמצור. בחושך אני
עוצם את עיני. משחק עם השינה בכאילו, אבל קולט כל מה שמתרחש
סביבי - כל אוושת עלה בשיח, את החצץ.
אני מחכה לאהרי פה. הוא הבטיח שיאסוף אותי מכאן. אני אחכה עד
שישמיע קול מיוחד שרק שנינו מכירים. כך אדע שאפשר לצאת ואהרי
יעזור לי לטפס אל הסירה. אני אתחבא בסירה עד שנעבור למים
הטריטוריאליים של מצריים.
אוח כמה בא לי להיות במיטה בקור הזה. כמה זמן לא הייתי במיטה
פרטית לבד, שלא סופרים אותך ולא מנקבים אותך במבטים. שאם יש לך
חלום רע אתה יכול להיאבק איתו לבד ולא שאלה שאיתך בתא יצרחו
עליך שאתה מעיר אותם. יצחקו עליך.
אני לא יודע מי רודף אחרי יותר: אלה מהחלומות שלי או הם. כל
הזמן הרגעים איתן במחסן חוזרים. המדריך שמסתכל עלי בבוז. הוא
מת להחטיף לי, אבל הוא כבר על תנאי.
הוא סינן בלחש "תתלבש". תודה באמת.
הן הצליחו לבלבל אותי, כמעט השתכנעתי שהן צודקות. שאני עשיתי
להן. צרחו הצבועות האלה. אז בטח שחשבו שזה אני הרע בסיפור.
הילד הדפוק והחדש מהשכונה. מי לא יאמין לילדות הטובות האלה
שמלקקות לכל המורים. ברור שאני פושטק מסוכן.
אני לא מבין איך לא לקחו אותי למשטרה כבר אז. בטח לא רצו שם רע
לפנימייה. לי כבר הדביקו את השם שלי: משה המפשיט.
אני לא לבד. מאחור נקלטת לי ציפייה של עוד מישהו.
מי גילה לו על הסירה? אסור שאף אחד יעלה איתי זה מסוכן. אני
מרחרח. הוא מעשן. היא מעשנת. אלה סיגריות של נשים. מי זו יכולה
להיות? אולי זונה שנמלטת מהמעסיקים שלה? אסור לי לסובב את
הראש.
הלב שלי דופק מהר ואני מנסה לחשוב מה לעשות. להתעלם. להתנפל
עליה ולשתק אותה.
אני לא רוצה אף אחד שיבוא איתנו. אבל אז היא קוראת אלי:
משה - היא קוראת לי. אוי לא. מישהי שמכירה אותי. אני מנסה
לזהות את הקול. אני חושב ששמעתי אותו פעם. אתה לא צריך לפחד
ממני, היא קוראת לי בקול רך. אני רוצה לעזור לך. מי זו? אולי
בת דודה שלי אתי? אולי אחת מאלו שהסתכלו עלי בבית המשפט במבטים
עצובים. אבל אז לא הייתי מכיר את הקול.
אני נועה מהפנימייה. זוכר אותי? אתה מוכן להסתובב אלי? לא
רוצה. היא באה להסגיר אותי. אני יודע.
אני מדמיינת את העיניים שלו מתרוצצות בבהלה. הוא לא מאמין שזה
קורה לו. שדווקא נועה הקטנה עלתה על עקבותיו. החברה הראשונה
שלו. היחידה שרצתה אותו שם. אולי בכלל.
אני רוצה להגיד לו שאני לצידו, שלא יברח, כי כל החיים זה לא
ייגמר. תמיד הוא יסתכל בבהלה מעבר לכתפו לראות אם לא רודפים
אחריו. אני זוכרת איך האשימו אותו אז שהוא הכניס את הבנות
למחסן והפשיט אותן. אולי גם עכשיו זה לא אמיתי.
למה באת לפה? אני אומר לה בקול הכי קר. אמנם היא אהבה אותי
פעם, אבל עברו הרבה שנים מאז ואני לא רוצה אותה פה. הדבר
האחרון שאני צריך זה תזכורת מהמקום ההוא.
אל תפחד ממני, אני בעדך. היא אומרת לי. אז היא משתתקת. הסכין
כבר על גרונה. נראה מי יפחד ממי עכשיו.
אבל למה הוא עושה את זה. באמת הוא חושב שבאתי לתפוס אותו? אם
זה היה ככה הייתי מגבה את עצמי, מביאה שוטרים שישמרו עלי. הוא
לא מבין שתמיד רציתי אותו.
מזמן לא עשינו את זה, הוא אומר לי. מחזיק את הסכין קרוב אלי.
אני מרגישה את גופו נצמד אלי. נכון, אתה לא רצית אחרי הפעם
הראשונה.
את צרחת כמו משוגעת, חשבתי שיאשימו אותי באונס.
אז עכשיו כבר לא איכפת לך? אני מגייסת חוצפה ואולי טירוף. הוא
צוחק.
עכשיו אני לא יכול בלי זה ואת באת אלי כי את רוצה אותי. תמיד
רצית אותי.
נכון, אני אומרת. הוא מביט עלי, מופתע. הוא רגיל שנשים מתנגדות
לו.
אל תברח. תתמודד. אם הם יתפסו אותך זה רק יהיה יותר גרוע.
זה מספיק גרוע גם ככה, הוא מסנן, את לא יודעת, את לא היית שם.
איך שהם מסתכלים עלי. הם יושיבו אותי בכלא לכל החיים.
ואתה חושב שאם תברח מכאן זה ייגמר? הם יכולים לבקש הסגרה
ממדינה אחרת. גם שם אתה תהיה בכלא. אתה לא תפסיק להרגיש
שרודפים אחריך. גם אם יתייאשו ממך כבר.
אבל מה את עושה פה איך את יודעת? לא ידעתי. גם אני התכוונתי
לעלות על הסירה.
את? למה?
אני אישה מוכה. אהרי הוא אחי. הוא צריך להבריח אותי מבעלי ,שלא
יהרוג אותי.
העיניים שלו מתמלאות בשנאה ודם. אני מרגישה איך הוא מעביר את
הסכין ליד השנייה. אולי הוא שם אותה בכיס. הוא מחבק אותי.
עכשיו זה משה הישן. הבחור הכי נשמה שהכרתי בפנימייה. מסכן,
נטפלו אליו מרגע שהגיע. זה הבחור שדמע כשסיפרתי לו למה אני שם.
אבא שלי לא ישב בכלא, אז למה שהוא יישב?
אני לא מבין אותך. הוא אומר בקול חנוק. מה, ברחת מבעלך ועכשיו
את ככה איתי?
איך ככה?
כאילו את בעדי.
אני שותקת את מה ששנינו יודעים: תמיד הייתי בעדך.

השעה מתקרבת... אהרי לא יודע שהיא מגיעה. הוא אמר לה שהוא יהיה
כאן, שאם היא רוצה לברוח, שתבוא. הוא לא סיפר לה שאני מפליג
איתו, שלא תחליט להסגיר אותי.
כשהוא משמיע את הצליל שסיכמנו עליו אני מבין שהוא מגיע. חבל
שלא חשבנו איך הדברים נראים מהצד שלו. הוא רואה אותנו חבוקים
ונבהל. הוא לא יודע שהיינו חברים פעם ואפילו היה יודע זה לא
משנה כשאתה רואה את אחותך ופושע נמלט מחזיק בה. הוא בטח חושב
שיש שם גם סכין.
עזוב אותה מנוול, הוא צועק, או שאני יורה.
אבל משה לא עוזב. אולי הוא נעלב.
משה עזוב, אני לוחשת לו, הוא לא רע, הוא פשוט מפחד, אני אסביר
לו ויהיה בסדר. אבל אז אני מרגישה שוב את הסכין. הוא מצמיד
אותה חזק לגרוני. ככה אני לא יכולה לצעוק לאהרי שהכול בסדר,
אהרי יורה באוויר. משה עוזב אותי בבת אחת ובורח אל בין העצים.
אהרי עולה אל היבשה וניגש אלי, מודאג.
את בסדר אחותי? הוא עשה לך משהו?
לא, הוא רק היה מבוהל. אני מנסה להרגיע, אבל הוא רץ אחריו. עוד
ירייה נשמעת. אחרי כמה דקות הוא חוזר אלי. הוא נראה רגוע.
לכלב הזה, אף אחד לא יתגעגע. הוא אומר בסיפוק. בואי נלך, נועה.

מה קרה לו? הוא מת?
לא, עוד לא, הוא מגחך. אבל אם לא ימצאו אותו בקרוב, זה יקרה.
אי אפשר להשאיר אותו פה, למה ירית בו בכלל?
הוא איים עלייך בסכין, זה לא מספיק?
כן, אבל הוא עזב אותי בסוף.
הוא מביט עלי בבוז: את תמיד מוותרת להם, אה? אולי את אוהבת את
זה. בשביל מה ברחת מבעלך ובאת לפה, כדי להתחבר עם האנס הזה?
הוא לא עשה את זה, אתה לא מבין?
את חושבת שאת יודעת הכול, אה? מה הן שיקרו?
תמיד הן משקרות ומאשימים אותו, גם כשהוא היה ילד בפנימייה.
ואת תמיד מתחברת לכל הפושעים האלה. מבינה אותם.
לא נכון. מה הוא רוצה, כשהכרתי את בעלי הוא לא היה פושע בכלל,
ואת אבא שלי לא אני בחרתי.
טוב, אני חייב לעלות לספינה כבר. את צריכה להחליט מהר מה את
עושה עם עצמך.
אם אתה לא מסכים שנעלה אותו אני נשארת פה.
נעלה אותו? את משוגעת? ראית למה הוא מסוגל.
אתה זה שירה בו.
טוב אז תישארי פה עם הצדיק שלך, אם את כל כך רוצה.
דמות צולעת מתקרבת אלינו. משה? אני לוחשת.
תברחי איתו. אני לא צריך אותך פה.
אבל אתה לא יכול להישאר פה לבד, שלא תאבד דם.
אתה יכול להתקשר להסגיר אותי? הוא שואל את אהרי.
ולחסל את המוניטין שלי? אתה השתגעת? תתקשר אתה.
אין לי טלפון. הוא משיב. אני יכולה להציע לו להתקשר משלי אבל
אהרי ירתח.
אז לירות בי זה בסדר? זה לא מחסל את המוניטין שלך כמבריח?
כן, אתה התקפת את אחותי.
אוקיי, אני אזחל איך שהוא לטלפון ציבורי ואז אני אגלה להם
עליכם. בעלה ישמח למצוא את הציפור שברחה מהקן. בטח גם לך לא
יהיה נחמד אם יעשו חיפוש בסירה.
הוא לא יעשה את זה, ידעתי. אבל לא אמרתי דבר.
מתחשק לי להשאיר את שניכם פה בחיי, אהרי אומר בכעס ואני יודעת
שהוא יעלה את שנינו לסירה. בסך הכול הוא בחור טוב ואני כבר
סלחתי לו על מה שהיה.



נובמבר 2006 /יוני 2007







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החצי תימני חצוי
לאורך או
לרוחב?






הבלתי-משועמם
תוהה על משמעות
קיומן של דמויות
פיקציונאליות


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/10/07 11:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר חסון-דלל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה