איילת בכר / שביל פתלתל |
עצי הארז מביטים בי במבט מאשים.
שקט, נעדר שריקת ציפורים.
צעדים שקולים,
הקדשות לאהובים מתים.
אזוב שגדל על האבן המאפירה
דבק לידיי
ונדמה שיחד אנו שוקעים.
פתיתים לבנים כקיר חשוף
מקיפים אותי,
חוסמים את דרכי מלעבור.
ריסיי כבדים, נחבטים,
אצבעותיי נושרות כעלים.
גלגלים חורקים על מים קפואים
גופי מתמוסס, אך עיני עדיין רואות,
כיצד מכופפת הרוח את קצוות הארזים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|