[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תמר חסון-דלל
/
לילי שלי

הייתי מעונינת לדעת כיצד חש עובד מוזיאון העובד באולמות הלא
מרכזיים. יש אולמות כאלה שאף אחד לא מגיע אליהם. מה עושה לשומר
כזה ההתבודדות עם ציורים כל היום. ציורים שם אפילו לא מוחלפים.
אפשר לשער שנקשרים לציורים במהלך הזמן אפילו אם לא אוהבים אותם
בתחילת העבודה. לאט לאט כשאתה יושב ורק כתמי צבע מארחים לך
לחברה, אתה מתחיל להתמזג בציורים. מציאות מטורפת, שונה לחלוטין
ממה שתפגוש בעולם בחוץ, נעשית נכונה לך הרבה יותר. השקט הזה
הממלא את האולם נכנס לתוך תוכך, ומערבל לך את מה שבפנים. (מה
זה מה שבפנים?) קולות שרוצים לצאת החוצה, כל מיני תחושות
שמתרסקות בפוד פרוססור המוחי שלך עד דוק כי אין למכונה מה
לטחון כמעט. אתה נזכר במגע המטבעות הקרים ביד שלך, בבוקר
באוטובוס, רואה שוב ושוב את הילדה שלך מחייכת אליך את חיוכה
הראשון באותו היום בעוד אשתך דורשת בפנים זועפות  שתבקש העלאה
במשכורת בגלל התנאים הקשים של העבודה שלך. כן , היא היתה פעם
בביקור אצלך והשתגעה מזה שאתה יושב ובוהה בקירות מצוירים כל
היום. אתה חושב לעצמך שהיא מתעצבנת כי היא לא יכולה אפילו לקנא
לך. היא הקשר היחיד שלך עם עולם המציאות. פעם היא דווקא האשימה
אותך שאתה הוזה באחת מהנשים מהציור ואתה לא מתעניין באנשים
מציאותיים. הצלחת לבטל השערה זו במהירות, אך האמת היא שהיא
נעשתה באמת פחות אמיתית בשבילך. האישה הזו מהציור, שנראתה לך
בתחילה רק שמנה ומגוחכת  מושכת אותך עתה הרבה יותר. אז אתה לא
אומר לאשתך שהיו יכולים להעביר אותך אם היית מבקש. אתה משתמש
במשפטים כמו "השכר הוא סטנדרטי, אי אפשר להעלות לי אותו. אין
קריטריון כזה - עבודה באולמות נטושים. "
כשאשתך זועקת למה זה תמיד אתה - הפראייר, אתה בולע את עלבונך
ולא מספר שדווקא הציעו לך בכנות להחליף אולם וסירבת.
אתה מסתכל בשעונך בחרדה - עוד דקות מספר סוגרים. אתה תשרך את
דרכך במוזיאון, תחתים את כרטיסך בחוסר חשק ותצא החוצה. אתה
מביט בלילי, כך אתה קורא לדמות האהובה עליך, מנסה לא לבזבז את
הרגעים שנשארו לך איתה היום, אך במוחך רודפת הידיעה שאתה בוגד
באשתך. כן, מסיבה טכנית לא אקטיבית, אך מה זה משנה ? הרי זה
אפילו יותר גרוע מאקט מיני שמתבצע מדי פעם עם אישה אחרת - כאן
כל השאיפות  שלך מתמקדות בה.
אתה גם יודע שאם היית יכול להפוך את לילי למציאותית היית עוזב
את אשתך מייד. בעצם לא היית רוצה לקחת אותה אל העולם התובעני
שבחוץ. נראה לך הרבה יותר טבעי לחדור טוטלית אל העולם שלה.
העולם שאתה צופה בו כמו מלווין  כבר כמה שנים. ממתין ששליחותך
תסתיים ותוכל לחזור אליו. מחשבה אחרת כבר מכרסמת בך. נניח
שהיית מצליח להיכנס איכשהו - הרי אז היה מחליף אותך שומר אחר -
נכון? ואם היית רואה אותו מביט בלילי באותה ערגה שבה אתה מביט
בה כמה היה מכעיס אותך הדבר. ומי ערב לך שהיא תרצה אותך בכלל?
אולי היא מאוהבת בזה שמצוייר בקיר ממול, אתה מביט בקנאה בגופו
המחוטב והציורי כאשר תקתוקו של השעון קוטע את מחשבותיך ומזכיר
לך שתישאר מחוץ לתמונה כאשר שערי המוזיאון ייסגרו על לילי.
אתה קופא על מקומך - מה יקרה אם תישאר כאן? בלילה קורים לפעמים
נסים ונפלאות . וגם אם לא, תוכל לבלות לילה עימה! באותו אולם
לפחות. מהמוזיאון  לא ישימו לב. הם לא יתארו לעצמם דבר כזה.
אבל אשתך... לא תוכל להגיד לה שהיית חייב להישאר היא תחשוד
ושקרך יכול להתגלות לה בקלות "וחבל להרוס את חיי הנישואין בגלל
אהבה לתמונה של נימפה שמנמנה " - אומר מי שהיית לפני שנים
מספר. אתה שומע בקולו לשם שינוי ויוצא מהמוזיאון.
צפצופים וצפירות מקדמים אותך בכניסתך לעולם המכוער והפשוט
שמתנהל לו בצבעים בוטים ובחוסר סבלנות. אתה מסתכל סביבך
בעצבנות שכן כל שלוותך נותרה באולם השקט ומזהה את אשתך מרחוק.
"רק זה היה חסר לי" -  מזמזם החלק הבוגדני שכבר כבש בך חלק לא
קטן. אתה דואג שמא כבר גילתה משהו - מחשבות הנרקמות במוחו של
נואף. מי היה מאמין שדווקא ממך יצא אדם כזה.
כשאתה רואה את עיניה אתה יכול לדמות אותה בוכה בהיסטריה, טוענת
שהיתה צריכה לשמוע לאלו שאמרו לה לא להינשא לבעל חלומות. " אבל
אני אהבתי אותך ואת חלומותיך טיפשה שכמותי. ואתה הלכת והתאהבת
בציור מטופש".
למה הציפיה המחידה הזו שבעיניה ומה היא עושה כאן בעצם. איפה
הילדה. "היא באה קור מה המצב בודאי, וזה אומר שאני בצרות,
אבוד"  אז מה תגיד לה? האם שמעה כבר משהו ממנהל המוזיאון או
שכדאי להמשיך לדבוק בשקריך. במקרה הזה אפילו אם תהיה גלוי וכן
זה לא יעזור . אם תגיד לה שאתה מאוהב בתמונה היא תחשוב שאתה
פסיכי, או שאתה משקר. לא, היא תהיה בטוחה שאתה פסיכי. זה נשמע
כל כך יוצמחי כל כך אימפוטנטי. (באמת מעניין אם הבצועים שלך
גרמו לה לחשוד: פעם היית חסר אונים ומאז  שהחלת לפנטז על לילי
היא קוראת לך חיה.)
אז מה תעשה? אי אפשר להמשיך לצעוד בקצב של מילימטר לשעה ,
אפילו בתור אסטרונאוט מוכר לרשויות אתה מבעיר את כובעך. שתלך
לעזאזל! אתה צועד לעברה. נו, נגמור עם זה כבר . היא מחייכת
אליך. אולי היא לא יודעת כלום. הילדה זה לא סימן- אולי היא
שילמה לשמרטפית כדי שתהיו שניכם לבד?
כאשר אתה קולט שעוד לא התגלית אתה מתאכזב להפתעתך. אם היה לך
מושג קלוש בקרימינולוגיה היית יודע שזה טבעי ומוכר. אתה רוצה
להיתפס. שיפסיק המתח הזה. שיגמרו את זה בשבילך. מוחך מאזן
ומשווה את נתוני היום: האולם השקט הלא דורש, המלא בנעימות
שלילי משרה עליך מול צחקוקיה של התינוקת שלך בזמן שאתה מדגדג
ומשעשע אותה באותן שעות מעטות שאתם ביחד. היא הסיבה העיקרית
שאתה לא עוזב ולא עושה מעשה דרסטי.  אשתך כבר הפכה בשבילך
למפעל ליצור רגשות אשם,טרדות ופחדים. את בתך הקטנה היית רוצה
לקחת לאותו עולם עולם של קסם וחיים אחרים. אבל אישתך לא תסכים
- היא תקנא ותתרץ את סירובה בטענות שהמזגן לא בריא לה או משהו
באותו סגנון מעשי ותכליתי (בשביל מה לקחת לאולם מוזיאון ילדה
קטנה כל כך?).
אתה מתנתק לפתע מנשות המציאות שלך כדי לטבול מעט בעולם של
לילי. אתה בהחלט יכול לצלול  בחיוכה הערב, בגופה המלא והרך ,
שערה הערמוני והמלטף , זרועותיה המושטות , עיניה האוהבות. אתה
מתעשת ומגיע אליה. היא מחבקת אותך בשמחה. "איזו הפתעה" אתה
אומר . "נעימה?" היא שואלת בערמומיות כדי לכפות עליך את התשובה
שהיא מצפה לה. " בטח , מה חשבת? (מזל שלילי לא יכולה לשמוע
אותך עכשיו) "יש לי עוד הפתעה" .
שתי הפתעות ביום אחד? זה כבר יותר מדי בשבילך אתה מתפלל שתגיד
שהילדה למדה לבטא 'אבא' או משהו דומה, אך לא. זה טוב מדי.
"קיבלנו היום מכתב הביתה. החליטו לסגור את האולם שלך..." פניך
מתכרכמות. "אל תדאג. הם כותבים שבשל היותך עובד ותיק ומסור  הם
יעבירו אותך לתערוכות המוחלפות , הזמניות. "מתי הם עושים את
זה? " "אתה לא שמח? " "מתי, למה?" "אוף, אתה מרגיז. הם החליטו
שמכיון שאף אחד ממילא לא מגיע לשם, יותר כדאי  לפתוח שם מרכז
תפעול לילדים. למה אתה כזה אפתי ? " אתה מעלה חיוך מעושה על
פניך ."מה יעשו עם התמונות? (כמעט ששאלת מה יעשו עם לילי !)"
" מה אתה חושב שאני? המנהלת של המוזיאון? הם בטח יאחסנו אותן
איפה שהוא. זה אמור לקרות עוד שבועיים" עוד שבועיים. זה מספיק
זמן לעשות סידורים. "מה קורה חמוד? " שום דבר, בואי נלך מפה."
למחרת בבוקר אתה מביט בלילי וזה רק מחזק את החלטתך לבצע  מה
שתיכננת. אתה פותח את תיקך ומוציא את השלט: "האולם יהיה סגור
היום לרגל שיפוצים. עם המבקרים הסליחה." השלט נתלה מצידה
החיצוני של הדלת שאותה אתה כבר יודע איך לאטום. אבל איך תעביר
אוכל ומה שאתה צריך? רעש המזגן נותן לך רעיון. אתה מספיק רזה
כדי לזחול בצינורות האלה. אתה נוטל את הסולם מהמחסן הסמוך
ונכנס אל צינורות המזגן . כפי שחשבת, הם מובילים אותך אל יציאה
מאחורי הבניין. מכאן תצא בלילה להשיג מזון כאשר יאזלו קופסאות
השימורים שהבאת מהבית. . מקלט נעים יהיה לך לזמן מה. הם ינקטו
נגדך בצעדים. אולי אפילו יסגרו את דרכי האוויר כדי להכריח אותך
להיכנע. אבל אתה לא תעזוב את האולם הזה ואת לילי . יש לך עוד
תקווה להפוך לדמות מצויירת בציור שלה. או שפשוט מכוח אהבתך
המסורה לא תצטרך מזון כדי לחיות. כבר עכשיו אתה אוכל ממש מעט.
"יהיה בסדר ", אתה מבטיח לעצמך כשאתה חוזר מזחילה במזגן לאולם
שלך. אתה לוקח את אקדח הדבק. דבק חם עומד לאטום את הדלת
לחלוטין . מעתה תצא רק בצינורות הלא מקובלים. נקישות נשמעות
כאשר הסיליקון אוטם את הפתחים. זה המנהל. אתה נסגר בתוך עצמך
ולא  עונה. אתה לא חושב על המסורים הקלים שהם יפעילו כדי
להוציא אותך משם. הדלת עשויה מעץ. אתה כבר בציורים עם לילי שלך
ולא יוצא גם כאשר באים החלוקים הלבנים ומעבירים אותך לבית
מבודד אי שם. ידיך מושטות לפני גופך לחבק אל לילי. אסור להם
לקחת אותה ממך. ואתה יודע מה ? הם לא יצליחו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
טוב, אני פשוט
חייב לבדוק אם
העניין הזה של
הסלוגנים פועל.
אז אם מישהו
רואה את זה
עכשיו,
בבקשה, בבקשה
תודיע לי!!

ארז
שטרודל
המנפיש
דוט
קום


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/4/07 21:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר חסון-דלל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה