במצמוצים קשים של חול מצטבר והולך
ופיהוק מזדמן שעולה מגופי המלנכולי-אדיש
שוב מצאתי עצמי בורח אל אותו האור, מושיעי מכלום

אצבעות קלות מקלידות הרהורים כבדים וזקנים
שביקרו ודבקו במשקופי לבי עוד מכבר
בהיתי באותיות האילמות ומחשבה נפלה עליי
בעיניים, לא זה היה נאמר

ועוד הטלוויזיה מנגנת לי הבלים
מהחלון הלילה הסוער קורא לי לבוקר חדש
נתתי נשמתי באותו האור ונכנעתי לחול שכבר ניקר את עיניי

במאבק הדמעה את העפעף התגלה לי,
עדיפות הן עצומות.