כל יום אני עושה את הדרך הזאת. בעל פה אני מכיר אותה כבר. אני
בטוח שגם אם אני אנהג בעיניים קשורות אני אצליח להגיע בחתיכה
אחת. טוב, כמובן אני אף פעם לא באמת אנהג אותה בעיניים קשורות,
זה יהיה טירוף, אבל הנקודה שלי ברורה אני חושב.

 
 מפתחות, סטרטר, האוטו מונע. קלאץ', משלב הילוך, בלם יד. תוך
כדי התחלת תנועה אני מחבר את חגורת הבטיחות ומעיף מבט במראה
האחורית לראות שהיא לא יצאה מכיוון או משהו, למרות שגם ככה אני
היחיד שנוהג ברכב. מאותת, יוצא מהחניון, נכנס לרחוב. כמה פניות
ואני על הכביש הראשי. המזגן על קור כבד, ברדיו ג'אז קל, ואני
נוהג. "רכב ידני, גוף אוטומוט", ככה אני אוהב לקרוא לזה. תמיד
חשבתי שזה שנון, אבל אף פעם לא מצאתי הזדמנות לשלב את זה בשיחה
- זה המצב הזה שכל החושים מתרכזים בנהיגה והראש פנוי לגמרי
למחשבות וביטויים שנונים. יש לי עוד בערך 17 דקות כאלה, עד
הצומת, ועוד 17 דקות בערב בחזרה, זה יוצא 34 דקות של חשיבה
פרודוקטיבית ביום. לפעמים אני חושב על העבודה, על הבית, על
העבר, העתיד, לפעמים אני סתם מקשיב בריכוז למוזיקה, אבל לא
משנה מה זה בהחלט מהזמנים האהובים עליי ביום. באמת חבל שלא יצא
לי לשלב את זה בשיחה, זה נושא די מעניין, אני חושב.
   
את השלטים הירוקים עם שמות הישובים אני מכיר כבר בעל פה,
ולפיהם אני יודע שבקרוב היציאה שלי. יש לי אולי דקה וחצי או
שתיים. אני כבר עובר לנתיב הימני ביותר, מאותת ימינה ו...
ממשיך ישר. פספסתי את הפניה. איך פספסתי? לא יכול להיות
שפספסתי, הייתי מודע אליה לחלוטין. למה לא לקחתי אותה? מוזר.
מאוד לא מתאים לי. הנה היא הייתה שם, הפניה ימינה, ופשוט לא
פניתי. המשכתי ישר. איזה כיוון אני בכלל? דרומה? כן, דרומה.
אולי אני פשוט אמשיך לנהוג? ניסע לתל אביב, נניח.
 
  אני אשכור לי איזו דירה איפשהו. אני אמצא מקום כזה, איזה
קפה תאטרון, יש מאות כאלה בטח בעיר. אני אתחיל לעבוד שם, אמלצר
קצת, אשחק קצת. בלי לשים לב הרגל לוחצת קצת יותר על דוושת
הדלק. עם הקצת כסף שאני ארוויח אני אלמד משהו באוניברסיטה...
משהו מעניין באמת. אני אזרוק את התואר שיש לי, אתחיל ללמוד
פילוסופיה. ואז אני אמצא מישהי, מישהי... מישהי כמוני. נתחתן
בנישואים פיקטיביים, למטרות מס, ועם הזמן נתאהב וגם היא תעבוד
בקפה, וביחד נעשה הפקות קטנות ויראו אותנו עשרה אנשים כל ערב
ויהיה להם חם בלב. ואני אעביר לי שם את השנים, ואף יום לא יהיה
אותו דבר, ואף פעם לא תהיה לי ההזדמנות לזכור דרך בעל פה. איזה
פג'ו חותך אותי, אני לא שם לב וכמעט נכנס בו, אבל לא אכפת לי,
הלב שלי דופק כמו משוגע.
   
ואולי אני אמשיך עוד דרומה... באר שבע. אני אתחיל לעבוד בשוק,
אמכור ירקות. יש לי יחסי אנוש טובים, אני אתמקח עם ספקים ואני
אצעק לכולם, שידעו איפה העגבניות הכי טובות. אני אעסיק את עצמי
במחירים ולקוחות ופועלים כל כך עד שאני אשכח כמה אני שונא את
עצמי ומאיפה הגעתי ואני לא אצליח לגמור את החודש ואני אתלונן
כל היום ואעבוד קשה ויהיה לי טוב. עברתי עוד יציאה, הזדמנות
שניה להכנס ולחזור אחורה, אבל מי שם לב, אני בראש כבר במכתש
רמון.

   המקום הכי מבודד בארץ. אני אצטרף לאיזו קומונה של חקלאים
היפים, כמו ההוא שכותב בעכבר העיר ותמיד עושה לי גוש בגרון.
אני אגדל שיער וזקן וכלב וגינה קטנה וכמה עצי דקל. אני אכיר
אנשים מעניינים ונוודים ובדואים ואני אסתפק במה שיש ואני אשתף
ואני אוהב. ואני אקום כל בוקר מוקדם לראות את הזריחה וכל היום
אני אתפלסף, ויהיה לי זמן לכתוב ספר, כמו שתמיד רציתי.

   או אולי אני אמשיך הלאה. הכי דרומה שאפשר. אילת. אני אסע
לאורך המלונות והתיירים והחופים והאנשים ואני אמשיך ואמשיך עד
הים. ואני אכנס פנימה, עם האוטו, ואני אשים על הילוך ראשון כי
יהיה לאוטו קשה ליסוע על החול, ואני אמשיך פנימה ואני אטבע
ואני לא אוכל לנשום יותר ואני אמות. ועל המצבה שלי יהיה כתוב
רק את המשפט ההוא, מהסרט של דויד פרלוב... איך זה הלך? 'שתיים,
שלוש דקות של רגש ליום, לא יותר'.

   המוזיקה ברדיו מתחלפת לחדשות. מה השעה? אוף, אני מאחר...
על מה חשבתי, לעזאזל? אני ממשיך עוד קצת ישר, מאותת שמאלה.
מחכה לרמזור ופונה פניית פרסה. נוסע בחזרה לאחור את המרחק הזה,
יותר לאט הפעם, ולוקח את היציאה שלי.

    כל יום אני עושה את הדרך הזאת. בעל פה אני מכיר אותה כבר.
אני בטוח שגם אם אני אנהג בעיניים קשורות אני אצליח להגיע
בחתיכה אחת. טוב, כמובן אני אף פעם לא באמת אנהג אותה בעיניים
קשורות, זה יהיה טירוף.