|
והרי את או שמא לא....
דמיוני מתעתע בי כי רצוני גורם לי לחשוב שזו את.
אני רואה את הניצוץ בעינייך
רקיע אין סופי משתקף בהן.
אותו עומק מסתורי
עטוף בשיערך החלק כענני נוצה המתפרעים ברוח
ואיתך
זה כמו להילכד בשבריר של זמן מול שקיעה בערפל
לחוש את הטל הקריר של הבוקר
כשאת שוכבת לצידי באנטרטיקה בעת הזריחה.....
קרנייי האור ניתצות על הקרח...אופפות אותנו בזוהר חלומי, חמים
מלטפות את עורנו
ואני כמעט - כמעט יכול לחוש אותך
ואת הטוהר הבוהק שלוטף את מחשבותייך.
אני שולח יד
מצפה לגעת בדבר שלא קיים
ואת נעלמת.
אך את תמיד איתי
מלווה אותי לאורך השביל
לוחשת לי
נותנת לי הרגשה טובה
ואהבתי אלייך - היא כסופר-נובה בהתהוותה |
|
|
גוסס חדש:מי
זה?
גוסס ותיק:מי
זה?
גוסס חדש:זה
זה.
גוסס ותיק:גם זה
זה.
[פאוזה]
גוסס חדש: כאן
מתים?
גוסס ותיק: כן,
כאן נמות.
גוסס חדש: אז זה
המקום.
גוסס ותיק: כן,
זה.
גוסס חדש:אבל
אולי יהיה מקום
אחר.
גוסס ותיק:לא
יהיה
גוסס חדש: אבל
אולי
גוסס ותיק: אבל
לא.
מתוך:
"הבכיינים" מאת
חנוך לוין ז"ל. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.