ביום חמישי בערב חזר אלוהים עייף לביתו. "איזה כיף, עוד שבוע
עבודה מעצבן נגמר", הוא חשב לעצמו בפקקים הבין-גאלקטיים.

הוא פתח את  הדלת וניגש לנשק את המלאכית שלו. "תראי איזה עולם
יפה בראתי לך", הוא לחש בקול מתלהב, "בדיוק בצבע שביקשת".
השכינה העיפה מבט ארוך בכדור המסתובב לו בחלל. "יפה", היא אמרה
בקול רגוע.
אלוהים נדרך מעט. לא היה לה טון מתלהב כמו שהוא ציפה לשמוע.
השכינה הסתכלה בכדור הארץ במבט בוחן למשך דקות ארוכות. "איך זה
שאתה תמיד עושה את זה?" היא המשיכה לדבר בלי להישיר אליו מבט.
"אתה עובד כל השבוע על הפרויקט הזה, ואתה אפילו לא מסוגל
להחזיר את הכלים למקום".
"אתה לא רואה?" היא המשיכה, "לא יכולת לגמור את זה כבר עד
הסוף? תסתכל לכאן, השארת ברצועה הזאת 142 הרי געש דולקים. אתה
חושב שזה בטיחותי? מה אתה, תינוק? אתה לא שם לב מה יקרה? תביט
על הלוחות הטקטוניים. אתה חושב שהם יחזיקו מעמד כשהם מחוזקים
רק בשלושה ברגים? חוץ מזה, השארת מלא ערמות אבק פה, וכאן, ושם,
אתה חושב שאני עיוורת, שאני לא רואה? לא הפשרת את הקרח מכל
היבשות ולא סידרת נכון את ההשקיה כך שתגיע לכל הפינות. תגיד
לי, לזה אתה קורא עולם?"

אלוהים הרגיש מצוברח. הוא תכנן כבר איך הוא שוכב על הגב, קורא
עיתון ביום שישי בצהרים, ועכשיו הוא ידע שהוא יצטרך לרדת שוב
לכדור הארץ לעוד יום מעצבן של סידורים.

"איך היא לא שמה לב לכל המאמץ שהשקעתי כדי לכוון את המערכת?"
הוא שאל את עצמו כשהוא ירד לכדור הארץ למחרת בבוקר. הוא חזר
בחוסר חשק מוחלט אל העולם היפה שהוא בנה באהבה. הוא כיבה
בזריזות כמה עשרות הרי געש, המיס קצת קרחונים והטביע יבשת
מלוכלכת במיוחד מתחת לאוקיינוס.
כשהשמש החלה ללהוט בעורפו, הוא ישב לנוח מתחת לעץ בודד לרגלי
בריכת בוץ שהוא לא ידע מה לעשות איתה. פתאום עלה לו רעיון
מהפנט: "ויאמר אלוהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, נאציל לו
סמכויות, ניתן לו את כל היכולות הנדרשות כדי לסדר את העולם
בעצמו ואני אלך לשנ"צ ולמוסף הספורט.
"ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו. ויברך
אותם אלוהים ויאמר להם אלוהים, פרו ורבו ומלאו את הארץ. וירא
אלוהים את אשר עשה והנה טוב מאוד. ויחזור הביתה וילך לישון."
(והפעם, בלי לחייך אל השכינה)