היה זה כתוצאה מתאונה נוראה במעבדה. פיצוץ ענק, והוא
בלתי-נראה. טראומה, נידון לעד לשבת בצד.
כל הנשים חלפו והלכו לידו בלי לראות, כל הצעות העבודה, ההורים,
המשפחה, ורק הכלב נשאר, מרחרח את האוויר ומוצא אותו, לפעמים
תחת המיטה ולפעמים בארון החשוך, מתחבא לעד מן האור, יושב בצד.
היה הוא, בעבר, מסתכל מהחלון על נשים יפות אשר לא היו חולפות
והולכות, ועכשיו היה רוצה להיכנס לבתיהן ולמקלחותיהן, אך האור
היה בחוץ ואין ארונות להתחבא בהם.
"אדוני הפסיכולוג," אמר למופקד על מוחו, "אני בלתי-נראה."
בחן המופקד את גופו, את שפתו, את עיניו המביטות שמאלה וימינה,
ובחן כל סנטימטר ורגל ואמה וכל דבר מלבד מוחו.
"אמור לי," אמר לפינצטה, בפיזור, "כמה זמן אתה בלתי-נראה?"
הוא לא יכל להשיב.
"אתה זוכר מתי זה קרה?"
הוא לא יכל להשיב.
"למה לעזאזל אתה בלתי-נראה?!"
כי ככה, אמרתי לו, למפנצט, ככה נוצרתי, יום אחד, בגיל שלושים
וחמש, עם אישה וילד שחלפו הלכו, עם גירוד בכף הרגל וכלבלב
מלקלק שצד אותי בלילות הנמשכים לעד.
וככה אני שוכב במיטה, האור כבוי והתריסים מוגפים ונעולים,
והמגפיים, המונעות ממני לטבוע בבוץ לעד מונחות בתוך נעל;
נעולות, אפשר להגיד, אולי אפשר להוסיף את זה למחברת השנינויות
שלי. והנה, מגרד עוד פעם ביד, וברגל, והעור דואב ומתקלף, וצורה
כבר אין לי, לי, הפינצטה, מאז אותו ניסוי במעבדה שחרך אותי עד
שנעלמתי כליל. |