[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מירסול חברוני
/
חולצה לבנה

הפעם הראשונה והיחידה שרצתי לכנסת הייתה בכיתה ד', לקחו אותנו
לסיור בבית הנבחרים, כשסיימנו ללמוד על סמלי המדינה והכרזת
העצמאות.  
רצתי עם כל הילדים ברחבה טרם בואנו למבנה המרשים.
"אל תרוצו!" אמרה המורה אסתר, "תתנהגו בהתאם למקום המכובד הזה,
אל הבית הזה באים אנשים חשובים ביותר, נבחרי הציבור", הוסיפה
בטון רציני.
עדיין, לא הבנו כל-כך מי הם נבחרי הציבור. ידענו רק שהמורה
אסתר מתייחסת אליהם "בכובד ראש", ולמרות שבכיתה היא שלטה ללא
מצרים, שם ברחבה היא נראתה די שברירית ולחוצה. ראינו אנשים
מבוגרים, לבושים בחליפות, שהכילו בקושי את הכרסים המרופדות
והדשנות. הסקנו שנבחר ציבור הוא איש מבוגר ושמן, שנדחס לתוך
חליפה מכוערת ועניבה חונקת.
כמו הדוד של אמא שלי, שלבוש תמיד בחליפה ועונד על ידו שעון,
יקר מאד, כמו שאבא שלי אומר, וטבעת זהב גדולה ומכוערת,
ובאירועים משפחתיים הוא נוהג להסתובב עם סיגר גדול אחוז בין
אצבעותיו השמנות. שמעתי שהוא איש חשוב ויש לו קשרים בבורסה. לא
שידעתי מה זאת בורסה, אבל הבנתי שהגדולים מתייחסים לכך
בהערכה.
המורה אסתר הפעילה "קשרים" אצל מנהל המזנון במישכן, אותו הכירה
עוד מימי הצבא, וכך קיבלנו אישור לבקר במקום, ולהיכנס למליאה
באחד מהדיונים, שהתנהלו שם. מספר פעמים נאמר לנו שרק בזכות
אסתר זכינו לכבוד הזה, ושעלינו להיות אסירי תודה.
כל הילדים התבקשו לבוא בלבוש הולם, רצוי בחולצה לבנה, שנחשבה,
משום מה, בעיני המבוגרים, לבגד האולטימטיבי לאירועים חגיגיים.

כאשר הבאתי את החוזר, עליו התבקשו ההורים לחתום ולאשר
השתתפותנו, ראיתי שההורים שלי מאד נרגשים ושמחים ש"הולך לי
כל-כך" ואני רק בת תשע. קצת הופתעתי מההתרגשות שלהם כי אימא,
שהייתה בוועד ההורים, הרי יכלה להיות הורה מלווה, אך היא אמרה
שזה לא מסתדר לה. בטח פחדה שיבקשו ממנה לדקלם את מילות
ההימנון, אותו התבקשנו לשנן בעל-פה, והיא לא כל-כך הצליחה.
מבחינתי ההישג היה שנפסיד יום לימודים, ניסע לטייל ויהיה כיף.
כל הילדים אכן הופיעו בחולצות לבנות, חוץ מיעל, שבאה עם שמלה
אדומה ונעלי לק, שקיבלה מדודה שלה באמריקה.
"לא הייתה לך חולצה לבנה?" ננזפה על ידי המורה אסתר, "תמיד את
צריכה להיות שונה?!"
ראיתי שליעל יש דמעות בעיניים. אני חשבתי שהיא לבושה יפה יותר
מכולנו.
לא יודעת מה קרה, אבל כשנכנסנו לבניין בא לקראתנו מנהל המזנון
והסתודד עם אסתר המורה, אחר- כך היא ריכזה את כולנו ואמרה
שלצערה הסיור בבניין לא יוכל להתקיים ואנחנו מוזמנים להיכנס
למליאה, כי או-טו-טו מתחיל הדיון.
נכנסנו בשורה עורפית, שקטים וממושמעים, והתיישבנו על הכסאות
המרופדים, רק דובי, שנחשב לעושה צרות מושבע, נדחף ודרך על נעלי
הלק החדשות של יעל, שפרצה בבכי מאופק. אימא של דורית, שהצטרפה
כמלווה, הרגיעה אותה וכולנו המתנו דרוכים לקראת הבאות.
באולם נשארו הרבה מקומות פנויים, האיש על הבמה פתח את הדיון,
שעסק בעינייני חוץ וביטחון.
האמת שלא הבנו דבר מהדיון שהתארך, האנשים עלו על הבמה ודיברו
במילים משונות ומאד חשובות, בטח הם מקבלים ציון לפי זה.
הרגליים שלנו לא הגיעו לרצפה, והתחלנו לנענע אותן קדימה, אחורה
ולצדדים. רק המורה אסתר ישבה מרותקת והקשיבה קשב רב, אולי היא
חששה שמישהו יבחן אותה אם הקשיבה.
נשים בכלל לא היו שם, חוץ מאישה אחת שישבה על הבמה, מאחורי
דוכן הנואמים וקיבלה את הדפים אחרי הנאום. שמתי לב שהאנשים
דיברו ביניהם ואפילו צחקו, אבל להם אסתר לא העירה. והיו גם
שני "נבחרים" שנמנמו, בטח העבודה שלהם מאד מעייפת, חשבתי, כמו
אבא שחוזר מהמפעל ונרדם על הכורסה.
לפתע מישהו צעק: "אידיוט, סתום את הפה, אתה ממש עוכר ישראל".
התחלנו לגלות התעניינות, שמחנו שהבנו חלק מהמשפט. האיש על הבמה
פנה אל האחראי וביקש שישתיק את "הפרזיט שלא מבין כלום בצבא"
ולא מאפשר לו לסיים את דבריו.
קמה מהומה ו"הנבחרים", החלו מגדפים זה את זה. מנהל הדיון,
שהסבירו לנו שהוא ממלא מקום יושב ראש הכנסת, הרים פטיש קטן,
היכה בו ואמר בקול רועם: "אני מזהיר אותך פעם ראשונה". מיד
נזכרתי במכירה הפומבית של ההוצאה לפועל, שפעם אבא לקח אותי
אליה, כשחיפש מזנון חדש בהזדמנות. וכשהמוזהר לא שתק, הורם
הפטיש פעם שנייה וממלא המקום צעק שוב: "אני מזהיר אותך פעם
שנייה, תשתוק ותאפשר לדובר לסיים", וכשהלה לא נרגע הזדרז המנהל
ופסק: "אני מזהיר אותך פעם שלישית. צא מהאולם!"
וכמו שדובי לא רצה לצאת מהכיתה, אחרי שהפריע, והמורה אסתר
הוציאה אותו בכוח, כך קרה גם כאן, הסדרן התקרב אל האיש הכעוס,
אחז בזרועו, ובעודו ממשיך לצעוק מילים לא יפות, הוציא אותו
החוצה.
המורה אסתר לא פיללה לאירוע מסוג זה והזדרזה להרגיע אותנו, כי
גם סבלנותנו פקעה. היא היסתה אותנו עם אצבע מורה על פיה ולחשה:
"ילדים, עוד מעט נוכל לצאת, תתאזרו באורך רוח ותכבדו את
המקום".
היה ברור לי שאם אסתר הייתה מנהלת את הדיון, אף אחד לא היה
מתחצף, כי די פחדנו ממנה, חוץ מדובי.
וכשסוף-סוף נחלצנו מהמקום, הבחנתי בפניה הנפולות של המורה
אסתר, נראה היה לי שמשהו נשבר בתוכה. אחרי שטרחה כל-כך סביב
העניין ושיננה איתנו חזור ושנן את ההימנון, איש לא שאל אותנו
מה בכלל למדנו.
בדרך חזרה ביקרנו בגן החיות התנכ"י, מזל שהיה גם משהו שווה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה זה תביא
משהו...
לא שמעו פה על
מילות הקסם?


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/8/06 13:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מירסול חברוני

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה