בעת החשיכה שכולם רדומים, המחשבות תקועות על אותם הימים.
מערער, חושב, אני חסר מנוח, נגמר הכח. רוצה לחתוך את המחשבות,
הן כואבות.
האם גם לה זה מפריע? האם גם לה יש את הרגע הרע?
האמת אני משלה את עצמי, הרי אתמול נודע לי שאת האחר היא חבקה.
אבל המועקה, היא בלב, עמוק תקועה.
בעת החשיכה, שכולם בחלומם תקועים, אני ער, ממשיך לערער.
האם אותי היא שכחה? המרחק בינינו מפריד, אני חושב ומערער, עולה
בי הרצון לקרוע איזה וריד. לא יתכן שכך אופי האדם משתנה, ברגע
מתהפך.
אני לא מבין, אולי אני האשם, שכל דקה אני עליה חושב, בלי לתארה
אני לא נושם. באמת אולי אני האשם?!