והנה אני שוכבת לי כאן, עם איזו שמלה פרחונית ממש מזעזעת שאין
לי מושג מי לעזאזל קנה אותה, ומתי הספקתי ללבוש אותה.
אני פותחת את העיניים ופתאום קולטת איזה חצי מבני המשפחה שלי
דוחפים לי כל מיני רסקים מגעילים לפה, וצוחקים ונורא גאים
בעצמם שהם כאן, ועוד מאכילים אותי.
אני שומעת את אחד מהם אומר-"פה גדול...." כאילו מה אני.
ואני רואה את חלקם מעווים את פניהם ומסתתרים מאחורי עיתונים
שהם כאילו קוראים, נגעלים מהיצור ששוכב מולם ואוכל רסק שמתפזר
לו על כל השמלה המזעזעת שהוא לובש.
אני מנסה להגיד להם שהאוכל הזה לא טעים ושהאמת -אני ממש רוצה
לישון-ואם הם ילכו עכשיו-אני אהיה המאושרת באדם.
הם נותנים לקטנה להאכיל אותי, היא תוקעת לי כמות דיי נכבדה של
רסק בתוך האף וכולם ממש נלהבים מהתושייה שהיא הראתה.
אני ממש מנסה להתאפק שאני מרגישה את הזרם הזה בשיפולי הבטן ואת
מה שמתחיל לנזול, אבל אני לא מצליחה לשלוט בשום שריר ומרטיבה
את הסמרטוט הפרחוני שאני לובשת.
המטפלת שלי נכנסת, זו כבר עבודה מגעילה מידי לבני המשפחה
המסורים, היא מחליפה לי בשלוש וחצי שניות ומחייכת לכולם בשיני
הזהב המבצבצות שלה.
ואני ,את שמונים ושתיים שנותיי חייתי בשקט וכאדם עצמאי, ועכשיו
אני בידי המטומטמים האלה
שלא מבינים שכל מה שאני רוצה מהם עכשיו
זה לא את ההאכלות שלהם, הבדיחות "הנורא מצחיקות" על המצב שלי,
להיות זקנה -צמח, לא היו אחת משאיפותיי בחיים
והנה שוב הקטנה עם הכף הגדושה-ואני כבר מרגישה את החלקלקות של
הרסק הדוחה הזה באף שלי,
שלפחות ישימו לי איזה סטייק טוב ברסק הבא.