שנאתי לאותו אדם
בערה לי מבפנים
קיומו היה עכור
וסיומו היה באחריותי

רעש האקדח
הפיג את השקט
כדור אחד לראש
אין צורה אחרת

ידי הזיעו
ליבי פעם
כולם ידעו
היצר קם

בעוד האקדח בידי
צעדתי ברעד קל
ולמרות הפחד ידעתי
המוות כבר חל

אותו אדם,
בז לו אני
ועד שיהיה דם
לא ינוח ליבי

הנחתי אח האקדח ברקתי
ובלחיצה קטנה נפלט הכדור
נפלתי על האדמה ושכבתי
והמוות באמת היה עכור.

שיר שידידה שלי נתנה לי כאתגר - ליצור הטעייה. היא אהבה, אני
לא ממש (מהימים שהחריזה הייתה חשובה לי).