|
זה שיר המנודים
האומללים, הבודדים
שלא יודעים להסתדר
אשר תמיד מפחדים
מכל מילה, מכל מבט
הם לא למדו להתחבר
הם התרגלו כבר לוותר
והם נראים די אבודים
אני רוצה לחבוק אותם
וללטף את מצחיהם
ולהיישיר את מבטם
אני רוצה לומר להם
שכל אחד רוצה כוכב
שבו רק ישמרו עליו
כי לכולם זה די מפחיד
פשוט לקום בבוקר
ושכולם די אבודים
ומפחדים מצל על קיר
אלא שבשונה מכם
הם כבר למדו איך להסתיר
זה שיר המנודים
האומללים, הבודדים
שלא יודעים להסתדר
אשר תמיד מפחדים
והם כלואים בכלוב שקוף
אשר בנוי מחרדות
כי בחיים כבר אין ניסים
ניסים קורים באגדות |
|
|
זהו סלוגן למי
שכתבה לי,
והעירה לה
בהודעה מתחצפת
למדי-
אבא שלי גחליל
ואמא שלי
שפירית, ואני מה
שיצא. מבינה? זה
למה קוראים לי
שפרירית (זה כמו
פרד לסוס
ואתון), ויש לי
אור בתחת עם
בעיות שכליות.
שפרירית,
שמתעקשת
שגחליליות סתם
מקנאות בה. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.