הנה הוא הגיבור השב מן המלחמה.

רכוב על גבי סוסו האצילי,
חרבו מבהיקה אל מול השמש,
גבו זקוף ומבטו עייף.
חשבוהו למת ואבוד מן העולם,
ואולי זו הסיבה שאנשי הכפר אינם יוצאים לקראתו,
והילדים אינם מתגודדים סביב הגיבור.

גם אימו בקושי מרימה את עיניה ממלאכת הרקמה שבידה,
עיניה נתונות למסרגות העולות ויורדות,
כאילו לא בנה הוא.

ליד בית העיריה ניגש אליו קבצן,
ומצביע על פיו,
לאות כי זה זמן רב לא אכל.

גיבורנו נזכר לפתע בכל מראות החזית,
בית לבן וגינה ירוקה,
בבית גרה אישה ובנה הקטן.

ליד הבאר הוא עוצר את סוסו,
וזה לוגם מן המים כאילו אל המדבר הם הולכים,
והרי שבו הבייתה.

הוא מסתכל סביבו ורואה כי הוא טעה בכפר,
והאנשים, אינם אנשיו.
הוא פונה אל האכסניה,
אבל זו חרבה מזמן,
והמנעול מבריק על גבי פתח הכנסייה.

הוא ממשיך ללכת בדרך המלך המתעקלת,
והנה הוא יוצא מן הכפר,
ממשיך והולך כאילו
נהירה לו דרך זו,
כתכסיסי המלחמה שלמד.

חלפו השנים והכפר איננו עוד,
הגיבור כבר זקן,
ורק האבן האחרונה של הכפר שהביט בה כשהלך,
נשארה במקומה. רק האבן.