טיפה אחר טיפה,

עצב מתמשך נופל מתוך גופי,

הטיפות מחלחלות במורד הגוף,

בלי חשק או טעם לעצור אותן.



העצב משפיע בצורה כה גלויה,

רגעים של עצב המתמזגים עם כעס,

לא שולטת על עצמי,

צריכה מישהו או משהו שיעצור את הטיפות,

אחרת... אחרת,

אני אמס לתוך מערבולת של דמעות,

וכל מה שישאר ממני זה גוף,

גוף בלי נפש.



לאט לאט הגוף ירקב,

הנפש תעלה למעלה,

וכולם יבכו על גורלי המר,

וכולם יתהו... למה?

הרי היו לך חיים כל כך טובים.

ואני אענה מלמעלה...

מה שמעל פני השטח רואים,

מה שמתחת... לא