היא
נפגשנו כך סתם , ברחוב. בספרים רומנטיים קוראים לזה אהבה ממבט
ראשון.הספיק לי מבט אחד כדי להבין שלראות את עיני השקד הללו זה
כל מה שאני צריך כדי להתחיל את היום. טיילנו קצת בפארק ואחר-כך
הלכנו לדירה שלי - זה היה הלילה הראשון שלנו ביחד.
גם את היום למחרת בילינו יחד : לקחתי יום חופש והלכנו לשחות
,לשחק ,לאכול ובערב טיילנו לאור הירח - לומדים להכיר זה את
זו.
התחלתי להתרגל לרעיון שיש לי שותפה לחיים , חברה שלה אני יכול
לספר הכל.
והיא?! היא שומעת, מקשיבה, לא שואלת שאלות ,לא מבקרת ,פשוט
שלי. הייתי מסתכל
בעיני השקד השחורות שלה ומרגיש איך השינה עוטפת אותי ברכות.
היא אהבה לרוץ במרחבים, לצאת לטיולים, גיליתי שאת רוב צרכיה
היא מצאה בחוץ.
כן,היא הייתה גם נודניקית לא קטנה,אם עשיתי דבר שלא כרצונה -
היתה מזעיפה אלי פנים ימים שלמים.
אני מצטער, אני לא חושב שהצגתי את עצמי.טוב, אז קוראים לי איתי
פאר,אני בן 45 ועובד
כרואה חשבון במשרד גדול. ולה קראו דוגית.
עד שפגשתי אותה, חייתי חיים די אפורים .קם ב-8:00, אוכל טוסט
בחמאה, הולך לעבודה, חוזר ב-17:00, רואה טלוויזיה והולך לישון.
רוטינה די משעממת, אבל אהבתי את הבדידות,
את הבטחון והשקט שהתלווה אליה.
עד שהיא הגיעה ושינתה הכל. פתאום היה לי שונה ונפלא - הטיול
היומי שלנו החזיר לי כוחות שאיבדתי מזמן וכשהתכרבלנו בתוך
שמיכת הפוך בשבת בבוקר - הרגשתי שוב צעיר.
התחלתי חיים חדשים.
עד שהכל השתנה.

בבוקר בהיר באמצע מאי - קמתי כרגיל לעבודה, ליטפתי אותה ונשקתי
לה בדרך החוצה.
מיד כשהגעתי, קרא לי הבוס למשרד. לא יעיל,הוא אמר בקול חלול
והעיף אותי לכל הרוחות. 20 שנים נתתי לבנזונה והוא מפטר אותי
בלי להניד עפעף. אחרי שאמרתי לו מה אני באמת חושב עליו , יצאתי
משם, נכנסתי לאוטו ושוטטתי לי ברחובות.  עצרתי בפאב נידח, רק
כדי לחשוב קצת. אחרי כמה בירות הכל התבהר לי. זה בגללה . איך
לא הבנתי את זה קודם?!
מאז שהיא הגיעה, הכל התהפך. לפניה, החיים היו ברורים ופשוטים -
שום דבר לא הסיח את דעתי, הייתי האני האמיתי ועכשיו כבר לא.
כל-כך שנאתי אותה באותו הרגע. נזכרתי בסיפור אמנון ותמר -אהבה
בוערת שהפכה לשנאה יוקדת באחת - כ"כ שנאתי אותה.
באותו רגע הפתרון היה ברור. נסעתי לבית-המרקחת וקניתי רעל
עכברים.
כשהגעתי הביתה, היא קפצה עלי כרגיל - סילקתי אותה מעליי. היא
נעלבה. ניסיתי להתנהג כרגיל עד שהיא נרדמה ואז החדרתי את המזרק
לגופה - היא כבר לא תתעורר.
לאחר כמה שעות היא מתה. בחסות החושך חפרתי בור קטן בחצר
האחורית ( בעצתו של ספר פשע ישן ) וקברתי אותה. את כל הלכלוך
הורדתי במקלחת - זה נגמר.
בבוקר התעוררתי עם כאב-ראש נוראי. משהו היה חסר. ואז נזכרתי.
קפצתי מהמיטה, רועד כולי, רצתי לחצר וחפרתי שוב - הוצאתי את
הארון הקטן שמצאתי במחסן, פתחתי אותו וראיתי אותה שוכבת שם.
יפה וטהורה כמו תמיד. חיבקתי את גופה, ממרר בבכי והבנתי שמה
שחסר לי הם עיני השקד השחורות שלה- הן כבר לא יבהו בי.


רק אז הבנתי עד כמה אהבתי את הכלבה שלי.