מכיר את התחושה הזאת
שלפעמים אין לך כח לשום דבר
אפילו אם זה הדבר שאתה
הכי הכי רוצה בעולם
אתה תוותר עליו
רק בשביל לשכב במקום שאתה נמצא בו
זה יכול להיות כל מקום
בית מלון מפואר, הבית שלך
בית ספר, צבא, מכללה
ואפילו סתם באמצע הרחוב...
פשוט לשכב לך ולנוח מהחיים
לחשוב על היום שעברת או על היום שיהיה
ולחכות ליותר טוב...
לפעמים החיים האלה מעייפים כל כך שאתה נהיה עצוב
עצוב, לא בגלל שיש סיבה להיות עצוב
אלא בגלל שאין לך סיבה אחרת להיות שמח
ואז כשאתה יושב אתה עם עצמך אתה מבין דברים
שאולי לא הבנת בעבר...
אתה מגלה שאנשים מסוימים יותר טובים ממה שחשבת
ולעומתם יש אנשים מסוימים שסתם צבועים ושקרנים
ואתה כל כך כועס עליהם ואתה מחליט לא לדבר איתם
עד כדי כך שאם אתה נפגש איתם ולא איכפת לך באיזה סיטואציה,
אתה לא תתנהג אליהם יפה...
מכיר את התחושה הזאת?!
בסוף מה שהכי הכי מעצבן
זה שאתה מרגיש את רגשות האשם האלה...
ולך כבד במצפון... הוא מתחיל לשקוע לבטן ומתחיל לכאוב
לכאוב עד כדי כך שאתה שוב מתעייף ומחליט לנוח לא משנה איפה
ואז בגלל הכאבים אתה מחליט לבדוק את עצמך
ולראות אם האנשים האלה באמת רעים כמו שדמיינת או שאולי טעית,
אולי יש לך טעות ואתה סתם נכנסת לסרטים שלא היית אמור להכנס.
ואז החלק הקשה מגיע, לקבל החלטות.
אתה בטח גם שונא כל כך לעשות את זה כי זה נורא מעצבן
כי לא משנה מה המצב, אתה תמיד תוותר על משהו שאתה רוצה,
אחרי שפיתחת ציפיות אתה נאלץ בלית ברירה מכאיבה לוותר על
משהו.
ובסופו של הדבר,
תמיד, אבל תמיד אתה מצטער על זה שויתרת דווקא על הדבר הזה.
כי מה שאתה ויתרת עליו - חזר אליך בכיוון ההפוך ודפק לך משהו.
משהו יקר... ואז אתה בטוח שטעית ושאם היית בוחר לוותר על משהו
אחר
הכל היה יכול להיות יותר טוב...
מכיר את התחושה הזאת?! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.