"לא יכולתי גם אם רציתי" היא הסתכלה בבעתה במראה "תביני,
בבקשה..."
קולה הדהד בחדר האמבטיה הריק כשהתנועות היחידות בו, היו
תנועותיה שלה אשר השתקפו במראה.
לא פעם זה מה שעשתה - דיברה אל עצמה במראה, אבל בעצם היא לא
דיברה אל עצמה, זו היתה מישהי אחרת... ישות אחרת... זה חייב
היה להיות בגלל... בגלל, חשבה לעצמה כל פעם, בגלל שהתשובות של
שתיהן היו שונות זו מזו ובכל מקרה היא תמיד הסבירה לעצמה: זה
בטח מה שכולם קוראים לו מצפון, לא?
"שטוית" השיב לה קולה שלה. אנחנו כל כך דומות. למען האמת נראות
אותו דבר, אז במה הן שונות?  איך יתכן שוני שכזה?
"תמיד יכולת, את תמיד יכולה וגם רוצה... למה?" עיניה במראה
השתנו לעיניים מלאות עצב, "אז למה בכל זאת לא עשית זאת... איזה
ילדה קטנה את".
למען האמת היא אף פעם לא החשיבה את עצמה כילדה קטנה, לא הכי
מבוגרת אבל בהחלט לא ילדה קטנה.
"פשוט לא התנהגתי בטיפשות... את יודעת שאני מנסה להמנע
מטעויות". פרצוף מאוכזב הופיע במראה.
והיא ידעה, היא ידעה שתרוץ שכזה לא יספק אותה, היא אפילו לא
טורחת לענות על משפטים כאלה, אבל בכל זאת היא צריכה עמדת הגנה
כלשהי. השאלה היא "בעצם... כנגד מי?".
אפילו בלחש היא שמעה זאת "אני לא, רק את, אל תתכחשי לי". דמעה
זלגה על הפנים שעל המראה, היא נתנה לדמעה לזלוג בנחת במורד
פניה בזמן שצפתה בה. אף, פה. "הזדקפי ילדה" היא לא אמרה זאת
בליגלוג, אלא בנימה מעודדת ותומכת, "הרימי ראש, מחקי את
הדמעה... אוי ילדה, ילדה יפה." הדמעה נמחקה ומול המראה עמדה
ילדה זקופה. מילה אחרונה הדהדה בין קירות האמבטיה "תודה".