השפתיים המחייכות
ושיניה הבוהקות,
לא עמי הן נמצאות
לא עוד אותי מענות;
הן מעידן רחוק, רחוק...
אי שם בתוך עתיד.
רחוק מחיי ההשכלה,
מן הברוק שבו אתמיד.
אך שירת אהבותיי
והדי צחוקי הרם,
רצונותיי ורגשותיי
סתורים הם יחד בקברם
רחוק מלב ועין אדם
מממנטו שוקק וניע,
שכבר אף לא נעלם
ולא לוחש, ולא מביע.
איננו עוד, עבר מזמן!
לא נקראים כתביו,
ולא מוצאים בו לא עניין
ולא חידוש ברעיונותיו.
אך גם אותה עקבת תמותה
של זיכרון שכבר נשכח
שנמחתה לפנים שנראתה,
בחול יבש של חוף נידח-
גם היא איננה מנחמת
ואת הדעת היא לא מניחה,
אלא בכעס נורא מחממת
ובבדידות איומה מקפיאה.
כך, בשיסוף גרון מעודן
מזכירה בעיקשות שבעתיים
כי גם כל אדם מאותו העידן
היה מעדיף את אותן השפתיים...
Ni admirari. |
