[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני צוקר
/
הסתגלות

על ספת הפסיכיאטר

...כדי לשמוע שאני בדיכאון, לא הייתי זקוקה לעזרתך, את זה אני
יודעת לבד, ויש לי כל הסיבות שבעולם להיות בדיכאון; ראשית
נולדתי נקבה וזה לבד חיסרון בחברתנו, כאילו שהצינור הזה שיש
לכם הוא ערובה לחוכמה.  ונוסף לזה אני בשוק העבודה יותר
מארבעים  שנה, טיפסתי בציפורניים במעלה ההיררכיה של החברה, לא
היה לי אבא עשיר, ולא דוד שותף.
מהר מאוד הבוסים גילו שיש לי חוש מיוחד למניות, כל התחזיות שלי
התממשו, אבל לקח כמה שנים טובות עד שנתנו לי חדר ומזכירה -
אני רציתי מזכיר, כנקמה במין  הגברי, אבל אין כאלה -  מלבד זאת
זכיתי להמון כבוד ולמשכורת אפס. בכל פעם שדובר בי היו אומרים
זו גבר זו, היא עוד תגיע רחוק.
אני לא אגיד שאין קיצורי דרך, יש כאלה שעוברים תמיד בחדרי
מלון, שהבוס שוכר למטרות 'השתלמות'. אבל אותי משום מה לא
זימנו. אני גם לא בטוחה שהייתי הולכת, אבל הם אפילו לא ניסו,
כנראה שהבינו שאיתי אין להם סיכוי. כן, אולי גם בגלל זה פיתחתי
רגשי נחיתות, אבל הראיתי לכולם שיש גם דרכים אחרות להצלחה. לא
שאני חושבת את עצמי למכוערת... נו טוב, הרי לא נולדתי בת שישים
וחמש.
כשיצאתי לשוק העבודה נראיתי מצודדת מאוד, האמן לי. כשהייתי
חוזרת מאוחר בלילה לחדר השכור שלי בדיזי, והבדידות קרעה אותי,
הייתי מפנטזת; נעמדת מול הראי ומתחילה להסיר לאט לאט את
החולצה, משחררת כפתור אחרי כפתור, חושפת את הכתפיים העגולות
והסקסיות שלי, ואז מפשילה כתפיה אחת של החזייה. וגם  את
השנייה. נהנת  מהידיעה שיכולתי ללכת בסטרפלס. מחבקת את עצמי,
ומנשקת את עצמי על הזרוע, ואז... טוב, אני אפסיק פה את התיאור,
בסופו של תהליך הייתי עומדת עירומה מול הראי ובוחנת את עצמי,
והאמן לי, אובייקטיבית המראה היה יפה.
גם היום אני בסדר, בהתחשב בגילי. הבעיה שהמשרד היה כל חיי, אתה
מבין, ופתאום אין לי לאן ללכת מחר בבוקר.  אני בטוחה שההפסד
הוא שלהם, הם עוד יבקשו אותי לחזור... אבל אולי לא?
הצרות התחילו שבאה הרשעית הזו... אילאיל. סתם שם שהיא אמצה
לעצמה, במקור היה לה שם בנאלי מאוד, אז לא מספיק שהיא יפהפייה
מהממת, היא צריכה גם שם כזה מסולסל. הבוס ביקש אותי שאכניס
אותה לעניינים - הוא בעצמו הכניס אותה לעניינים אחרים - אני לא
התמרדתי, אמרתי לך, היא מהממת, רעננה, ריחנית, דקת גוף, וקוראת
לעצמה אילאיל, לך תעמוד בפניה. היינו ידידות קרובות, עד
שהרגשתי איך אני  הולכת ונקשרת אליה, גם היא לא הייתה אדישה,
עבדנו המון שעות נוספות... בעצם רק באותם ימים שלא עבדה עם
הבוס.  ואז התחלתי להזניח את העבודה, כלומר באתי, אבל הראש שלי
עסוק היה בעניינים מעניינים יותר ממניות, אג"ח, פקמ"ים, קרנות
נאמנות, אופציות... וכאלה. היא מלאה את כל ישותי, עשיתי הכול
כדי שתישאר איתי שעות נוספות, ואז היינו הולכות לדירה שלי, שם
הכנתי לה ארוחת ערב, מלאתי לה אמבטיה, רחצתי לה את הגב. היא
אוהבת פינוקים. היא אגואיסטית כמו כל הצעירים היפים. תמיד
הכנתי לה מתנה קטנה, ולאט לאט המתנה גדלה, וכל זאת רק כדי
לראותה מתרגשת ונותנת לי נשיקת תודה. תחילה הסתדרתי עם המשכורת
שלי, אבל צריכה הייתי להתחרות על אהבתה כנגד הבוס, ולו היו
אמצעים כמעט בלתי מוגבלים. מכרתי את האחזקות שהיו לי, משכנתי
את קרנות הנאמנות, לקחתי משכנתה על הדירה הקטנה, וקניתי לה כל
מה שביקשה: תכשיטים משטרן, קריסטלים של סווארובסקי, ג'ינסים
יוקרתיים, ובגדי אופנת צעירים של המעצבים החשובים בעולם. המון
רגעים של אושר חווינו אז, ביחד, אבל אז התחלתי להציק לה,
התחלתי לתהות מה סוג היחסים בינינו. אהבתי להימצא במחיצתה,
כאילו משהו מזוהרה דבק גם בי, והיא... לא ידעתי מה היא מרגישה
כלפיי, וניסיתי לברר. התביישתי להגיד לה שאני נמשכת אליה, עד
אז לא ידעתי שיש לי נטיות לסביות, אבל מסתבר שלכולן יש, אז אני
לא יוצאת מהכלל. היא התחמקה מכל שיחה בכיוון זה, ובקשר
למגעים... לא היה לי מושג איך זה מתנהל בין לסביות, אז התחבקנו
והתנשקנו קלילות.
עד כאן הכול היה בסדר, ואז הודיעה לי  אילאיל במשרד, שיש לה
הפתעה בשבילי לארוחת ערב.
הייתה זו הפתעה! הפתעה שאין שנייה לה.
הכנתי ארוחת גורמה, ערכתי את השולחן לשנים, הדלקתי נרות, ומקל
קטורת, התאפרתי והתבשמתי כמו שלא עשיתי שנים, התלבשתי במיטב
בגדי המפתים, ישבתי בפוזה של פאם פאטל, משהו כמו ריטה היוורד,
והמתנתי. היא הופיעה בדיוק בזמן, הוא צעד בביישנות אחריה.
בשמחה הציגה לי אותו; "ירון," אמרה, "תכיר, אימא שלי."
מה כבר יכולתי לעשות? שיחקתי את המשחק, הם ישבו ליד השולחן
שהכנתי, כאילו כך היה מתוכנן, ואני טרחתי במטבח, הגשתי להם יין
לבן לפתיחה, את המנה הראשונה, את מנת הביניים, ואת יין הבורדו
שהכנתי למנה העיקרית. הם הפצירו בי לשבת איתם, אבל סירבתי:
"אתם בודאי רוצים לשוחח ללא הפרעה," אמרתי להם, כשהגשתי את
המנה העיקרית. לקראת סוף הארוחה קמה אילאיל, כבת טובה, והתעקשה
להגיש את הקינוח; "כדי שתוכלי לשבת איתנו מעט," אמרה. הרגשתי
נפלא, ידעתי את מקומי ומה סוג היחסים בינינו. המתח חלף והכול
נראה שוב וורוד.
כך חזרתי לעבודה בראש צלול, שוב היו לי הצלחות, קבלתי מחמאות
מהבוס, אילאיל שמרה מרחק ממנו ואם נראתה בקרבה חשודה אליו, מיד
באה אלי והתנצלה, כמו שבת טובה צריכה לעשות. היא אפילו סיפרה
לי בגאווה שסירבה להצעתו, לצאת 'בתפקיד' לצימר בגליל.
כמעט כל ערב בא הזוג הצעיר לאכול איתי ארוחת ערב, תמיד זכרו
להביא פרחים, יין, או שוקולדות. ואז מצאתי את עצמי לא אחת
שקועה בשיחה פילוסופית מעניינת עם ירון, בעוד שאילאיל השתעממה
לבד ליד הטלוויזיה. ואז, יום אחד, כשיישבנו ליד השולחן, אמר
ירון שיש לו הצהרה חשובה...
בטוחה הייתי שיספר שהם עומדים להינשא, אבל הוא לקח את ידי,
ואמר: "אני לא יכול יותר לשחק את המשחק, לא בגלל אילאיל אני
ממשיך ובא לכאן, אלא בגללך...  
אילאיל פרצה בבכי, למחרת הלכה לבוס וכשיצאה דומעת ממשרדו, בא
הוא אלי וביקש אותי לצאת לפנסיה...  ועכשיו אני ממהרת, ירון
אמור להגיע לארוחת ערב.
דיכאון אתה אומר לי, הא!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסלוגן שלי
פורסם!
איזה כיף!


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/8/06 22:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה