כל פעם שמזכירים את השם שלך אני מצטמררת וגוש גדול וכבד מתקבע
לי בגרון, לפני שעה כשישבתי באוטו ונסענו לאזכרה שלך כל
המחשבות התרוצצו לי בראש, פעם הן היו מטפטפות טיפין טיפין,
עכשיו הן לא מרחמות עליי. הכל מהדהד לי בראש, גם הספר ההוא
ששיגע אותי וגרם לי להגיע לשיא, בחיים לא חשבתי שאני אגיע לרמה
כזאת של מחשבות. במסע בפולין דיברתי עם המדריך שלי על הספר,
והוא אמר שהוא שירת שם, בבופור, ואמרתי לו "אני מקווה שלא עברת
כאלו דברים" והוא ענה "עברתי יותר גרועים" ואני השתתקתי, כי מה
יכול להיות יותר גרוע ממפקד שבא להציל את החייל שלו, ופתאום
הוא קולט שהוא קל מדי, קל בהרבה יותר מדי, ואז הוא שם לב שהוא
בכלל חסר ראש?

ופתאום אני קולטת שאני בכלל לא מכירה אותו, ונמאס לי ללקט
פיסות מידע עם פינצטה. אבא אומר לא לדבר עם סבתא על דברים כאלו
כי זה קשה לה. באמת ביום הזיכרון האחרון היא התייבשה, נפלה
ואיבדה את ההכרה, שבוע היא הייתה מאושפזת בבית החולים.
בדימיונות אני מדמיינת את עצמי נוסעת לסבתא שלי ומבקשת ממנה
לספר לי עליו. אבל הפחד משתק אותי, כי אצלנו בבית לא מדברים
עליו. תמיד ביום הזיכרון או באזכרות אני נראית הכי קודרת ותמיד
כשאנחנו נכנסים בשערי בית העלמין מן מעטפת של עצב עוטפת אותי.
מזל שביום הזיכרון האחרון הייתה שמש ויכולתי להסתיר עם משקפי
שמש את העיניים הנפוחות מהבכי של הלילה. תמיד כולם כל כך
מאופקים, או אפילו מחוייכים וכאילו אני צריכה להזכיר להם איפה
אנחנו ולמה אנחנו שם בכלל.

לפעמים בא לי להניח את הראש שלי על הבטן המלאה של סבתא שלי
ולמרר בבכי, לפעמים אני רק רוצה לטמון את הראש שלי בשקע בין
הכתף לראש שלה ולשתוק. ישבתי ליד סבתא שלי באזכרה המצומצמת
שהתקיימה, והיא רק מילמלה בין תפילה לתפילה "עולם אכזר", "עולם
מלא צרות", "עולם אכזר" וכך חוזר חלילה, ורציתי לעודד אותה
ולנחם אותה קצת, רציתי לנשק אותה או להחזיק לה את היד, רציתי
לומר לה "אני אוהבת אותך", אבל שתקתי, כמו שרק אני יודעת,
וניסיתי לעצור את הדמעות.


אף אחד לא מעריך את החיים שלו, רק כשהשעון חול מורה שהזמן עומד
להסתיים, כשהרופא מודיע לך שנותר לך שבוע תמים לחיות, אתה
מתחיל להעריך כל יום בו אתה חי.