בלילה שאני רגועה ושלווה, אני מפעילה את המאוורר שינפנף לי את
השיער, ככה בקלות. זה עושה לי תחושה טובה. ואני מחליפה לשמלה
קצרצרה ודקיקה, ומתיישבת על המיטה ומרגישה את האויר, עליי-לא
עליי-עליי-לא עליי. ואז אני רגועה, רגועה באמת. אני אוהבת שאין
לאן למהר ואין מה לעשות ואפשר לשים איזו מוסיקה טובה, או איזה
שיר שאני אוהבת במיוחד. כל אמן מסמל תקופה חדשה וכל שיר מתאר
תחושה שונה. כל התחושות נשכחו כבר, כל הכאב נעלם, אין בי דבר
להציל עוד, אין לי בכל העולם. אני אוהבת לשים את המוסיקה על
ווליום נמוך, נמוך ממש, שצריכים להתרכז ולהתאמץ טוב-טוב כדי
להבין את המילים ולעצום את העיניים. ואז כל המחשבות מטפטפות
טיפין טיפין. גם שאני מדחיקה ומשרה את עצמי באוירה רגועה
ושלווה, הכל חוזר אליי כמו בומרנג. אני והתת מודע שלי מקיימים
מלחמת קיום כל יום, כל לילה, כל הזמן. בזמן האחרון הלילות
נצבעים בגוון אפרורי. אני חולמת, הכל מטושטש, רק רסיסים מתוך
סיוט חדש, בכי-בכי מפוחד-בכי שמסמל אי שפיות-בכי של שיגעון,
ובית חולים, אישפוז, ואמא ואבא, ופחד לא נשלט. זה היה כל כך
מפחיד, זה מסוג החלומות שהפחד עוד מנקר בך גם שאתה מתעורר.
והכל מעורבב, יוצר תחושה של חוסר ביטחון ופחד. לפעמים מרוב פחד
כואבת לי הבטן, ותחושת מחנקת עוטפת אותי, אין אויר-אין אויר,
מתי יש בכלל?, כל החלומות שלי מלאים בפחד מוחשי. פחד אמיתי.
מסך שחור, חלום חדש. אני חולמת, אתה עצבני וכועס כמו כל הלילות
האחרונים שאתה מגיע מהעבודה רותח מזעם, ואתה מסתכל עליי במבט
שטני ואני יודעת מה אתה רוצה לעשות, אני יודעת, ואתה אומר לי
להתקרב, אני לא רוצה להתקרב. אני לא רוצה להתקרב אליך. אני
זוכרת את הימים שהיית בא הביתה כועס, תמיד העבודה הייתה הורגת
אותך, והייתי מוציאה מבחן של 80 מהתיק בידיים רועדות, איך היית
מסתכל עליי ומתחיל לצעוק, איך היית צורח וטיפות של רוק היו
עפות לך מהפה, איך הייתי מפחדת להתקרב אליך. הייתי במודע-לא
במודע מתרחקת ממך, בצעדים כושלים, שלא תראה - שלא תבחין.
לפעמים הייתי מתרחקת יותר מדי ופתאום באמצע ה"הרצאה" שלך הייתי
צורח עליי שאתקרב ואני הייתי כל כך קטנה, ועדיין, אני כל כך
קטנה ליד היד הגדולה והאימתנית הזו שלך. אני זוכרת את הפחד
הטרי שטיפטף ממני. זוכרת את הלב שפימפם כה בחוזקה, זוכרת את
הגוף שהיה כל כך קפוץ וכל כך דרוך, כל כך קשה. בזמן האחרון אתה
נותן לי להזכר שוב בפחד החמוץ-מתוק שנזל ממני בלילות ההם שהיית
חוזר מהעבודה עצבני וכועס. אני זוכרת הכל וזוכרת איך כל לילה
הייתי מלמלת לתוך הכרית שמחר, מחר באמת אני לא הולכת לחזור
לדבר איתך. בחיים לא. הייתי נשבעת באלוהים שאני לא אדבר איתך
בחיים, לא אחרי זה. לא אחרי כל זה. ואני זוכרת איך בבוקר הייתי
סולחת לך, אחרי הכל אני רק רוצה להיות נאהבת. לפעמים אני תוהה
מתי אפסיק למכור לך את הנשמה שלי. לפעמים רחובות העיר בשעות
הקטנות של הלילה מזכירים לי את עצמי, שוממים, עזובים וריקים.
ועכשיו אם אין מציאות אז יש רק איומי סרק שמאדימים את האוזן,
ויש את כל החלומות האלו רודפים אותי. החלומות האלו משאירים
אותי בבקרים קפואה במיטה, זה כל כך מוחשי שזה כואב, וזה מדהים
איך כל חלום כזה משאיר אותי בלי אויר - בלי אויר בכלל. בלילות
שכתושים בכאב ובלויים בחוסר שליטה ומלווים באלכוהול, אני בקושי
עוצמת עין ומתעוררת כל שעה עגולה, בודקת שהידיים מוכוסות,
שהצמידים במקום, שלא יראו את השריטות. לפעמים אני מתעוררת
שטופת זיעה, והלב דוהר במהירויות שלא חשבתי שאגיע אליהן,
לפעמים אני מלבינה מרוב אימה. החלומות האלו, אין להם סוף,
לשדים גם לא.