עינב נגאר / עקבות |
על חוף של ילדות
פעם כשבכיתי
דמעותיי נספגו על חולות
הייתי מביטה על שקיעה וזורחת
הולכת בשבילים של הבית
כשכולי פורחת
נרדמת על מרבד דשא
מרגישה את האדמה
אך לא מאז הכל הפך לשממה
מאז אני מתהלכת כזרה
לא מרגישה תחושת בית
על אף אדמה
זה כאילו נקרע משהו פנימה
חלק מהנשמה
נרדמת בקושי ולא על הדשא
מתכסה מסיכה
של ארשת פנים הכי ליצנית ושמחה
אבל בפנים אני בוכה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|