|
פעם השארתי עקבות
על חוף של ילדות
פעם כשבכיתי
דמעותיי נספגו על חולות
הייתי מביטה על שקיעה וזורחת
הולכת בשבילים של הבית
כשכולי פורחת
נרדמת על מרבד דשא
מרגישה את האדמה
אך לא מאז הכל הפך לשממה
מאז אני מתהלכת כזרה
לא מרגישה תחושת בית
על אף אדמה
זה כאילו נקרע משהו פנימה
חלק מהנשמה
נרדמת בקושי ולא על הדשא
מתכסה מסיכה
של ארשת פנים הכי ליצנית ושמחה
אבל בפנים אני בוכה. |
|
|
בוקר טוב רחל.
זוכרת את בדיקות
השתן שאת צריכה
למסור לי? אז
קבלי ביטול.
במקום שאליו את
הולכת זה גם ככה
לא ישנה
הרבה...
מתוך ספרו של
ד"ר אפרוח ורוד,
"כיצד לבשר
לפציינטים
בעדינות רבה ככל
האפשר שיש להם
סרטן" |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.