שהייתי קטנה ,ממש רציתי שתשבר לי הרגל, לא משהו מסובך, איזה
שיברון קטן ולא כואב במיוחד, למלכת הכיתה היה שבר ביד וכולם
חתמו לה על הגבס וכתבו לה דברים כמו - 'תבריאי מהר, אוהבים
אותך...'
ולי היא לא נתנה לכתוב לה על הגבס, היא אמרה שאין מקום, אבל
אח"כ ראיתי איך הוא נותנת לדנה הזונה הזו לחתום לה.
אם תשבר לי הרגל-חשבתי-אז זה אפילו יותר טוב, כי רגל יותר
חשובה וגדולה מיד ויהיה יותר מקום לחתום וגם אני אהיה מקורית.
בדרך ניסיתי לקפוץ מכל מיני מתקנים בגן -שעשועים ליד הבית, אבל
סתם חטפתי כל מיני סימנים כחולים ושריטות מכוערות ליד הברך.
למחרת לקחתי תחבושת גדולה ולבנה ועטפתי לעצמי חצי יד, לכולם
אמרתי שנקעתי את היד, אבל הם אמרו שזה בכלל לא שווה, כי אי
אפשר לחתום - ונקע זה ממש פושטי - והלכו למלכת הכיתה - לראות
את הגבס.
ביקשתי מאמא שלי שתקנה לי גבס, אז היא קנתה לי כזה גבס
שצובעים, הייתה לי הרגשה שהיא לא תבין מה אני רוצה.
בנתיים כבר הגענו לתיכון, ושבע שנים נוראות עברו עלי ללא גבס,
ורק צלקות קטנות ליד הברך נשארו לי מהניסיונות.
הלכתי לכל מיני מועדוני רוק, נכנסתי לפוגו, הלכתי מכות עם כל
מיני פרחות, ויש לי כבר שלוש צלקות ליד העין והפסקתי לספור מה
הולך בשאר הגוף שלי.
אני כבר כמעט מסיימת תיכון, והאמת שממש מתחיל להמאס לי מכל
הדברים האלה.
הלכתי הביתה.
בדרך עלו לי כל מיני מחשבות, על ימי היסודי השנואים עלי כל כך,
ועל הצלקות שרצות לי לאורך הפנים והגוף, פתאום הרגשתי ממש
משוחררת,
עכשיו הבנתי הכל-ואני כבר לא רוצה שום גבס! אני לא מבינה איך
הייתי כל כך אובססיבית לזה!
שיזדיינו כל מלכות הכיתה באשר הם.
אני לא צריכה שום חתימות ושום גבס - הרגשתי כל כך טוב עם
עצמי.
רציתי לצעוק לכל העולם שזהו-אני נורמלית, יצאתי מכל התסביכים
הדפוקים שלי ואני כבר לא מטורפת לחלוטין, רציתי להשתגע, רציתי
לקפוץ...
קפצתי.
ישר מהמדרגות.
יש לי גבס על שתי הרגליים.
אף אחד לא בא לחתום לי על הגבס-יש המון מקום לחתום, והוא סתם
לבן, בוהק ומאוד מכוער.
אני מאושרת עכשיו.