כולנו עוברים את זה.
כולנו נפגעים.
מוכנים להישבע שלא נחזור לזה עוד פעם בחיים.
ואז שוב, זה קורה.
מכירים, נדלקים, מתאהבים, עוזבים או נעזבים.
שוב הלב פגוע.
מתגעגע.
כואב.

זהו שלב שכולנו עוברים, פעם ועוד פעם בחיים.
לכולנו ברור מהרגע הראשון שאי שם באופק חבוי לו הסוף.
אז למה? למה להיכנס לזה מלכתחילה?
למה לתת את עצמך, ללא גבולות להתמסר לתשוקה? לאהבה?
המחשבה שאפשר למנוע את הכאב, אך עדיין איננו רוצים.
לא מוכנים לוותר.
אולי הפעם זה, זה.
אולי הפעם זה לא יקרה.

זהו משחק, משחק האהבה.
היא מגיע, תחילה עוטפת, שומרת, מגנה... נותנת את כולה
ואז כשהיא ממש קרובה, ללא שום התרעה,
הופכת קרה, מוזרה, חמקנית בלתי ברורה.
ואז שוב - אתה נפגע.

אז מה זה נותן? לשם מה זה נועד?
מישהו שם למעלה מתעקש שניפגע?
חייבת להיות לו סיבה.

מכל אהבה יש ללמוד, את הדברים הטובים יותר והטובים פחות.
לאסוף את הכיף, האושר, הצחוק, החוויות, הגעגועים, האכזבות
להמשיך הלאה, עם חיוך, עם תקווה.

בפעם הבאה אני לא אפגע...