הלכת,
הלכת בלי שוב,
נותרתי פה חיוורת.
דרך דמעה שקופה קרן אור נשברת...
והריקוד שלך נמשך, לרגע לא נעצר,
הפנים של כולנו מועדות אל המחר...
למרות שבמחר את כבר לא תהיי,
אני נושאת אותך בנשמתי.
לאן שלא אלך את תהיי שם איתי,
מלווה אותי לכל מקום בלבבי.
הבכי המר שוב יוצא וחונק,
הלב מבפנים נשמבר, מתרסק.
אך אין מה לעשות את אינך יותר.
הדרך היחידה לראותך היא לעלות לקבר.
אם הייתה בידי הבחירה,
הייתי מעדיפה לראות אותך רוקדת על הבמה,
במקום להסתכל על פיסת אבן דמומה.
כולם עומדים בוכים, וגם אני איתם.
והדמעות זולגות אל הקבר החם...
כולנו יודעים מבפנים שזה לא מה שרצית,
אבל הבכי מבפנים יוצא ומציף.
שנתיים כבר עברו ואת אינך,
ושוב כולנו עולים לקברך.
הלב שלי דופק כמו בלב סערה,
מתגעגעת המון ואוהבת נורא...

נכתב בסביבות מאי 2005 ומוקדש לרותי גבל ז"ל עם המון געגוע
ואהבה...