בלילות לבנים, במבט החודר,
באויר הערפילי או בים הסוער.
במבט שמישיר מכיוון האויב,
בא האיש שמגן וחושב ואוהב.

מכיוון המדבר ופאתי העיר
ואולי יום אחד עוד נהפוך לשיר.
וכרע אל רע ועל שכם האח,
רכובים על השרמן, הנגמ"ש והמג"ח.

למודי מלחמה, שוחרי השלום,
שחיים מציאות שנושקת לחלום.
ורצון להילחם רק מתוך אהבה
שהוליד מטרה שנקראת "הצבא".

ויבוא עוד היום ואולי הוא כבר כאן,
בו נוכל שוב לשבת על הים או בגן.
והנשק יהא שוב רחוק מהיום
ונשקוט על אדמת האבות בשלום.

ועד אז רק נהיה לרגלי הכחול
ונזכור את הטוב אבל גם את השכול.
וביחד אננו נראה לעולם,
שהעם בנה צבא - וצבא בונה עם.

ונבוא אל ההר כמתן התורה
נעמוד זקופים אל פני היונה הצחורה.
והיא את עלה הזית בפיה תאחז
ותכריז על השלום - היקר מן הפז.