אני מצמיד פני לחלון. נותן לעצמי לחוש את התנודות הנעימות ואת
קול המנוע הנושא בעול בגבורה, המשיאים אותי הרחק.
אני נזכר איך עמדת שם, ברציף, בלי דמעה אחת.
תבכי קצת, חשבתי. תבכי קצת...
עמדת, כמו אחד הפסלים בביתו של אביך בשמלה הלבנה שלך החושפת כל
פגם, וגם ברכיים, ירכיים, כתפיים...
אחר-כך התיישבת על הקופסא המשובצת -  זו שהתעקשת לכנותה
'מזוודה',
ואספת את רגלייך אל חיקך.
את לא באה, אמרת. ולא באת.
אתמול עמדו מזוודות פרחוניות זו לצד זו בפתח הדירה.
עשיתי סידורים אחרונים.

איפה את עכשיו?

עשינו אהבה על המזרן הישן, היתום ממיטתו, שהשארנו באמצע החדר
הכחול הריק.
את יצאת מהמקלחת, ועל כתפך נשארו בועות סבון לבנות, קרירות.

באיזה רחוב את מתהלכת?
מתבוננת בכובעים בחלונות ראווה, מודדת כובע סגול מעוטר בפרח
צהוב.

הרכבת כבר עברה את הגבול. את רחוקה ואני רחוק.
הנוף פה מסחרר, כל-כך שונה. כל-כך שונה מהקירות ,שהיו שלנו,
ששיקענו בהם תמונות - כאלו שלך, וגם של אביך, ותצלום אחד של
שנינו, ישן, מהטיול ההוא בסתיו. היינו מחובקים ורחוקים וכך זה
נשאר.
הרשית לי להבליח אל חייך. היית ציפור בכלוב פתוח, ואני דאגתי
לך לאוכל ומים, שלא תברחי. ולא ברחת.

כמה גברים מתבוננים בך עכשיו, שותה קפה ברחוב? או בבית קפה?
איזו ברך מברכייך מכסה השמלה הלבנה, ואיזו פרוצה לכל, מושכת
עינים כמו פנס רחוב בלילה...

עכשיו, כשהגלגלים תופסים תאוצה, זוגות צעירים ומבוגרים שותים
משקאות צבעוניים על שולחנות עץ במזנון הרכבת והאיש המעונב
מאחרי הדלפק הרחב מחייך אלי חיוך ממוכן וכנה.

ידעתי שהזמן איתך קצר ומהיר.

ועוד עכשיו, עצים עומדים במקומם, ואני חולף על פניהם במהירות
מסחררת.
אני רוצה לצעוק - אבל הבטחת!

במקום זה אני מכניס שתי ידיים ארוכות לשני כיסים עמוקים של
מעיל גשם ארוך וחום, מזמין ויסקי, מחזיר חיוך לעניבה,
ונזכר בחיפושית, זו שצבענו יחד, במשבצות.