בגיוס של סיון באוגוסט של שנת 2005 בכיתי. האמת היא שבכיתי גם
הרבה לפני הגיוס עצמו, אבל הפרידה בבקו"ם שברה אותי לגמרי,
הייתי הרוסה. תמיד מייחסים לפרידות לפני צבא יתר חשיבות ואף
פעם לא הבנתי את זה, עד אותו יום. זה לא כאילו אנחנו צועדים את
הגרדום, נכון? זה רק צבא. שנתיים-שלוש וגמרנו, וחזרנו לחיים
הנורמאליים. לא ככה? צבא. לא מוות. צבא.
עברה עלי תקופה קשה מאוד, ב-3 החודשים שלאחר מכן. הגיוס שלי
היה רק בנובמבר, ועד אז הייתי צריכה להעסיק את עצמי בעבודות
זמניות פה ושם. והבטלה... שעות על גבי שעות של בהייה חסרת
תכלית בתקרה. סיון הייתה חסרה לי מאוד, היא הייתה חלק כל כך
חשוב בחיים שלי עד שהתגייסה, ובלעדיה הרגשתי מנותקת מהכל.
מנותקת משאר החברים שלי, מנותקת מהחיים, מנותקת מהמציאות.
אמצעי הקשר העיקרי שהיה לי עם סיון בתקופת שירותה הצבאי היה
הטלפון, וגם אמצעי זה היה מוגבל מאוד. היא חזרה הביתה מעט
מאוד, כי היא שירתה בבסיס סגור והיו לה יציאות די גרועות.
כשהיא חזרה, זה כבר לא היה אותו הדבר.
סיון הייתה החברה הכי טובה שלי. לפחות עד הגיוס. מאז הכל התחיל
להתפרק. זה לא שלא רצינו לשמור על קשר. דווקא שתינו ממש
ניסינו, אבל לא הצלחנו. מהר מאוד שתינו היינו כבר תחת חסותו של
צה"ל ולאף אחת מאיתנו לא היה את הזמן או את הכוח לנסות לשמור
על קשר, אז התרחקנו. חצי שנה אחרי שהתגייסתי נכנסתי לדיכאון
עמוק. עברתי התמוטטות כללית, נפשית ופיזית. לא היה אכפת לי
מכלום, וכשהייתי בבית לא עשיתי שום דבר אחר חוץ מלישון. לקח לי
יותר משנה להבין שדברים לעולם לא יחזרו להיות כמו שהם היו פעם.
כשסיון השתחררה, לי נשארו עוד 3 חודשים לשחרור. אני זכרתי מתי
היא משתחררת, כי בחצי שנה שעוד דיברנו, היא לא הפסיקה לטחון לי
במוח את התאריך הזה, ה-10 לאוגוסט 2007. סיון שנאה את הצבא,
עוד לפני שהוא לקח אותה. המוטיבציה שלה לשרת תמיד הייתה נמוכה,
והיא עשתה הכל כדי לשרת את השנתיים המינימאליות בלי תוספות
מיותרות. גם אני לא הייתי חסידה גדולה של הצבא, אבל גם אני
עשיתי את המוטל עלי, כמו כולם.
היה לי ממש חבל לוותר על בנאדם כמו סיון. היא הייתה בנאדם
מדהים וכל כך הערכתי אותה. היא תמיד הייתה שם בשבילי, ואני
תמיד הייתי שם בשבילה. היא הייתה נוסעת עד סוף העולם אם אני
הייתי צריכה אותה אפילו באמצע הלילה, ואני מצידי הייתי מלווה
אותה הביתה כל יום שישי כשהיא הייתה שיכורה ולא יכלה ללכת לבד
אפילו שני רחובות. אבל אין מה לעשות, אי אפשר בכוח, לא הולך אז
לא הולך.
קשה לי להגיד שכעסתי. הרגשות שבי היו אמביוולנטיים ולא ממש
ידעתי איך אני אמורה להתנהג. הייתי עצובה, עצבנית, מאוכזבת,
נעלבת, הכל - חוץ מכועסת. כי סיון הייתה פשוט ילדה שאי אפשר
לכעוס עליה. אחרי שנה וחצי של דיכאון עמוק החלטתי לשים לזה סוף
ופשוט לעבור הלאה. הכרתי הרבה אנשים חדשים בצבא, ואפילו הכרתי
את הבחור שכבר כמעט שנתיים חבר שלי. אז חבל להתעכב על אנשים
ששייכים לעבר, לא?
כמה ימים אחרי שהשתחררתי ראיתי את סיון בעיר. זה היה בשעת לילה
מאוחרת מאוד באזור שמסתובבים בו בדרך כלל אנשים די מפוקפקים,
רובם גם שיכורים. אני בעצמי לא הייתי פיכחת במיוחד באותו לילה,
כי בדיוק חזרתי ממסיבת השחרור שלי באחד מהפאבים בעיר. לא הייתי
בטוחה אם אני רואה טוב או אם אני הוזה בהשפעת האלכוהול, אבל
חשבתי שראיתי את סיון מרחוק, והסתבר שצדקתי. היא ישבה ועישנה
באחת הפינות של גן ציבורי. לבד. התלבטתי אם לגשת אליה ולדבר
איתה, או להתחמק ממנה כדי שלא תראה אותי. או שבמחשבה שלישית
בטח הייתי יכולה גם לעבור על פניה והיא לא הייתה שמה לב, כי
היא נראתה ממש שיכורה. אחרי חשיבה מהירה של כעשרים שניות
החלטתי לגשת ולדבר איתה. כשהתקרבתי קצת ראיתי שהיא ממש רזתה,
והעיניים שלה היו אדומות. באתי והתיישבתי לידה ולהפתעתי היא לא
אמרה שום דבר חוץ מ"רוצה סיגריה?" אמרתי שיש לי סיגריות משלי,
הוצאתי אחת והדלקתי. אחרי כחצי דקה של שתיקה אני בדיוק עמדתי
לשבור את השתיקה ולהגיד משהו, אבל סיון הקדימה אותי.
-"את כועסת עלי."
-"כועסת זאת לא המילה..."
-"אז מה המילה?"
-"יותר כמו... מאוכזבת...?"
סיון השפילה את ראשה. כשהיא הרימה אותו יכולתי להבחין בדמעה
שירדה על פניה.
-"למה נעלמת?"
סיון חשבה לרגע וכיבתה את הסיגריה הגמורה על הרצפה.
-"לא תמיד עושים מה שרוצים... לפעמים החיים מאלצים אותנו לבחור
בדרכים לא צפויות..."
-"ובכל זאת...?"
-"עברתי תקופה מאוד קשה. אני עדין עוברת אותה ו..."
-"נראה לך שאני לא עוברת תקופה קשה?!" קטעתי אותה באמצע, אבל
ישר אחרי זה הצטערתי שעשיתי זאת ושתקתי. תמיד אמרו לי שאני
מתפרצת לדברים של אנשים באופן קבוע ושאני חייבת להפסיק.
-"לא נראה לי שיש לך מושג מה עובר עלי."
-"איך יהיה לי מושג אם לא דיברנו שנה וחצי?!" התעצבנתי קצת.
-"לא אמרתי שיש לך מושג, אבל אם תפסיקי לקטוע אותי אולי אני
אצליח לספר ואז יהיה לך."
מה שנכון - נכון. היא המשיכה.
-"נפלתי חזק. איבדתי שליטה בכל מה שקשור בחיים שלי. נראה לי
שאת יכולה לראות לבד..."
היא הפכה את ידיה. ידיה הצנומות מדי היו מחוררות בכל מקום
אפשרי, ואני פשוט לא ידעתי מה להגיד.
-"את לא חייבת להגיב" היא כאילו קראה את מחשבותיי. שתיקה מביכה
של כמה דקות.
-"את אוכלת...?" שאלתי בהיסוס.
-"כן."
-"מספיק...?"
-"תגדירי מספיק."
לא רציתי להיכנס לפרטים עכשיו, וזה גם לא נראה כאילו סיון
רצתה, אז פשוט קמתי וחיבקתי אותה. אלוהיי, כמה שהיא רזה. כל כך
התגעגעתי לחבק אותה, אבל עכשיו כשחיבקתי אותה זה לא הרגיש אותו
הדבר. לא רק הגוף שחיבקתי השתנה. סיון פשוט הייתה בנאדם אחר.
היא השתנתה, ואני לא אהבתי את השינוי שחל בה. אבל באמת לא היה
לי מושג מה עבר עליה. אחרי שיחה קצת יותר מעמיקה הבנתי ממנה
שהיא כבר יותר משנה נאבקת בסמים, באנורקסיה ובדיכאון. היא לא
יכלה לסבול את ההשתייכות שלה למוסד הצבאי, אבל היא לא רצתה
לקבל פטור כי היא ידעה שזה היה יפגע לה בתיק האישי, אז היא
התחמקה מהקב"ן וסיימה את השירות הצבאי כמו כולם. הצבא התרשם
מהקב"א הגבוה שלה והציע לה לצאת לקצונה, אבל היא סירבה כי הדבר
האחרון שהיא רצתה לעשות זה לחתום קבע. מה שהצבא לא ידע זה שהוא
הרס לה את החיים. סיון הייתה ילדה שמחה מטבעה, וכל שמחת החיים
והביטחון העצמי שהיו לה נעלמו כאילו מעולם לא היו ברגע שהגיעה
לצבא. היא שנאה את כולם, את המ"מ, ואת המ"פ, ואת שאר האנשים
ששירתה איתם בבסיס. אני הייתי נשארת לדבר איתה עוד שעות, אלמלא
היא הייתה אומרת שהיא צריכה להתעורר עוד שעתיים והולכת. השעה
הייתה כבר כמעט 5 לפנות בוקר.
בבוקר שאחרי זה, עם עיתון הבוקר וההאנגאובר הבנתי שהצבא לקח גם
אותה. לא הצבא באופן ישיר כמובן, היו אלה הסמים, האנורקסיה
והדיכאון שהכניעו אותה. בעיתון המקומי היה כתוב "סיון מיכאלי
(20) נמצאה אמש בחדרה מחוסרת הכרה לאחר שבלעה עשרות כדורי
שינה. הרופאים בביה"ח שניידר קבעו את מותה."
צבא. לא מוות. צבא.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.