"תביט בי" אמרתי לו, כמעט לוחשת, מנסה לנסוך בו תחושת אהבה.
אוחזת בידו ברכות, כמעט מלטפת. "מה אתה רואה?"
"אני רואה עתיד. אני רואה ביטחון. אני רואה שלוות נפש. אני
יכול לראות אהבה. אני רואה רחוק".
"וכשאתה מביט בה?" מנמיכה את קולי. כמעט נחנקת מהמחשבה.
"אני רואה תשוקה, סיכון, אני רואה יצר. אני רואה קרוב" מנסה
לשכנע אותי, ואולי גם את עצמו, שאין יותר מכך.
אני חושבת לעצמי, ואולי זו לא התאהבות ריקה וחסרת תוכן כמו
שהוא מתאר.
ואולי זה לא יעבור. אולי זו לא מחלה כמו שהוא מתאר את זה.
אולי אני באמת צודקת ולא צריך לזלזל ברגש ובתשוקה כשהם
מתאחדים.
אולי זה לא הוגן מצידו לסבן אותי.
אל אני לא יכולה להסתכל על המצב באובייקטיביות. אני נשאבת,
נסחפת, נוגעת בכוכבים.
נקלעתי, שוב, להיות "פתי מאמין לכל דבר, לחתול ולעכבר".
יכול להיות גם שזה בסדר שזו לא אהבה בין שווים. שההתמסרות שלי
לא כשלו.
בעצם, לא באמת התמסרתי.
הייתי רוצה.
אני יכולה להמשיך לרצות.
אבל אלו החיים האמיתיים מסתבר.
הסיפור הכל כך מוכר הזה, שעובר בכל נערה מתבגרת בראש, מוצאו
מכל תחום בחיים.
אלו החיים.
התפשרות. שלי ושלו. של החלום שלי וההגשמה העצמית שלי ושל מה
שהעולם מציע לי. |