[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ישבתי אצל ליאן בחדר, נזכרנו בעבר.
היא סיפרה לי שכשהיינו קטנות, אמא ואבא לקחו אותנו לבריכה, ואז
ליאן, שהייתה בת 7, לקחה אותי ביד ואמרה לי "בואי רותם, תראי
משהו כיף". הלכתי אחריה והגענו לטרמפולינות.
היא עלתה, ואני אחריה, התיישבתי על הטרמפולינה, והיא התחילה
לקפוץ. כל קפיצה שלה הקפיצה אותי קצת, היא אמרה שזה הצחיק
אותי, עד שהיא קפצה ממש חזק ומההדף, עשיתי גלגול והברזל של
הטרמפולינה נכנס לי באף. אז בגלל זה הוא עקום...
הבהילו אותי לבית החולים, וליאן בכתה. היא לא התכוונה שזה
יקרה.
מגיל קטן ליאן ואני צמודות. במיוחד לאחר המקרה הזה. היא הבטיחה
לעצמה שהיא תשמור עליי, ולא תיתן ששומדבר רע יקרה לי.
והיא באמת קיימה.
דיברתי איתה, במקום עם אמא, יצאנו הרבה בערבים, היינו ממש כמו
חברות טובות.
בבת המצווה שלי היא עזרה לי לבחור שמלה, והיא כל כך שמחה
בשבילי. כשהקראתי את הדרשה, הגעתי לחלק עליה, ראיתי שהיא
בוכה.
אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי ליאני שלי.

ישבנו שתינו אצלה בחדר. על הקירות היו תלויים חלק קטן מהציורים
שלה.

תמיד רציתי להיות מוכשרת כמוה, אבל כל פעם שניסיתי לצייר משהו,
התוצאה נראתה לי סתמית וגרועה, אז קימטתי את זה וזרקתי לפח.
פעם אחת זה כנראה פגע בפח ונפל החוצה. היא מצאה את זה, ושאלה
אותי אם אני ציירתי. אמרתי לה שלא והיא אמרה שזה ממש יפה
ומעניין מי עשה את זה.
היא ידעה שזו הייתי אני. מי זה כבר יכול היה להיות?
לא סיפרתי לה על הניסיונות הכושלים שלי. זה היה הדבר היחיד שלא
סיפרתי לה.
בגיל 13 כבר נמאס לי לנסות, אז הפסקתי.

היא שמה מוזיקה, התיישבה חזרה, והסתכלתי עליה. היא כל כך יפה!

ליאן הייתה ממש מחוזרת. עד היום...
מרוב שהתקשרו אליה, אמא עשתה לה קו נפרד.
אבל כשהיינו ביחד, היא תמיד הייתה מנתקת אותו, שלא יפריעו
לנו.
זה גורם לי להרגיש חשובה.
שאחותי הגדולה תנתק את הטלפון שלה, תימנע מלהתעדכן מה קורה עם
החברים שלה, והכול רק בשבילי?

צחקנו ודיברנו, מנותקות מהעולם, רק ליאני, אני והמוזיקה.
ואז זה הכה בי. היא מתגייסת למחרת.
לא הצלחתי להחזיק את הדמעות. היא לא הבינה מה קרה לי פתאום,
אבל היא חיבקה אותי ובכתה איתי. סתם ככה, כי אני בוכה.
היינו מחובקות הרבה מאוד זמן. הייתי צריכה את זה. ניגבתי את
הדמעות, היא חיכתה מעט ואז שאלה מה קרה, למרות שהיא ידעה
שמדובר בגיוס שלה.
הסתכלתי לה בעיניים, היא הסתכלה בשלי, הרגשתי את הדמעות ממלאות
לי את הגרון שוב, לא יכולתי להוציא מילה.

יצאתי, הלכתי לחדר שלי, נפלתי על המיטה ובכיתי. בכיתי כל כך
הרבה זמן שכשפתחתי את העיניים כבר היה בוקר.
השעה הייתה 7 בבוקר. עוד שעה מתייצבים בבקו"ם. התארגנתי, וב7
וחצי יצאנו.

ישבנו שתינו מאחורה, כמו פעם, וכל הדרך היא החזיקה לי את היד.
אף אחד לא דיבר.
היא הייתה כל כך מוצלחת שלא היה ספק שהיא תגויס לקרבי. היה לה
פרופיל 97.
אחות ללא דופי.
כולנו דאגנו לה. ראיתי על הפנים של ההורים שלי, למרות שהם ניסו
להסתיר את זה עם משקפי שמש. הבת הבכורה שלהם נשמטת להם מהידיים
ועוזבת לצבא.

הגענו, לקח זמן עד שמצאנו מקום חנייה.
ליאן עזבה לי את היד ויצאה החוצה. גם לה קשה.
נשארתי במכונית. דחיתי את הקץ. לא יכול להיות שהיא עוזבת!
האחות שלי. היחידה שלי. האימא השניה שלי. הבנאדם הכי קרוב אלי
בעולם. עוזב אותי.
היא דפקה לי על החלון. הקצתי ממחשבותיי, והפניתי את מבטי אליה.
יצאתי.

עדיין אף אחד לא דיבר. כולם שתקו, מכוסים משקפי שמש, מסתירים
את הדמעות.
נכנסנו. ראיתי עוד הרבה משפחות שנפרדות מילדיהן, גוזליהן.
הרוב לא נראו עצובים. הרוב לא בכו.
ראיתי את שמה במסך - "שוורץ ליאן".
היא הייתה בין האחרונים. לא ידעתי אם זה מעודד או מעציב אותי.

היא חיבקה אותי. ממתיקה כל דקה איתה. ככה היא תמיד. יודעת
לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון.
ואז היא הייתה צריכה לעלות לאוטובוס. לא יכולתי להיפרד. לא
רציתי להיפרד.
זה היה פשוט יותר מדי בשבילי. כשלתי על הספסל. אמא ואבא רצו
ללוות אותה עד האוטובוס. לא רציתי, אבל ידעתי שהיא תרצה לראות
אותי שם, והיא תאכזב אם לא אהיה.
היא ישבה ולצידה הייתה מישהי בדרך לשם. גם היא הייתה עצובה.

ליאני הסתכלה עליי. רק עליי. היא כבר הורידה את המשקפים. כעת
ראיתי בבירור את הדמעות שלה. גדולות ועגולות כמו של ילדה קטנה.
בכיתי גם. היא שמה את היד על החלון, והאוטובוס נסע.

כל הדרך הביתה שתקתי.
הגעתי והלכתי לחדר שלי. נשכבתי על המיטה וצרחתי לתוך הכרית,
מרטיבה אותה בדמעותיי.
התעוררתי פתאום. רצתי אחוזת טירוף לחדר של ליאן. הוא היה מסודר
להפליא, וריק באותה מידה. לקחתי את הדובי שהיא הכי אוהבת
וחיבקתי אותו.

ליאן שלי, אני אתגעגע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה הסלוגן חייב
להיות מתוחכם?
הא? ואם בא לי
לכתוב סלוגן
מעניין? או
סלוגן יפה? אולי
סלוגן מרגש?
אתם, צריכים לתת
במה לכל התבטאות
שהיא ולאו דווקא
להגביל כותבים
בקרטריונים
מסויימים!


טושטוש בביקורת
נוקבת על
הפרופיל הדרוש
לסלוגן!

תגובת זה שמאשר
את הסלוגנים:
צריכים לא
קיים במילון
שלנו. נעשה מה
שנרצה ונבקש מה
שיבוא לנו.
החיים ביד הזכות


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/8/06 0:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תותי תותי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה