[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פעם הרגשתי ככה, חופשייה. פעם הייתי חופשייה ללכת ולחלום ולא
להיות חייבת לעשות שום דבר, כמו תינוק בעגלה שכל מה שהוא רוצה
נותנים לו. הולכת ברחוב, מסתכלת לצדדים, קונה הכל. את זה ואת
זה ואת זה ואת זה. כמו בחוץ-לארץ. להסתכל בספר הזה עם התמונות,
שעכשיו קניתי. אני מחפשת דברים שישחררו לי את המוח כי משהו
תופס אותו, מחזיק אותו חזק. משהו שעושה את החיים שטוחים ולא
מעניינים, חסרי טעם, מדכאים.

לעוגה יש טעם מגעיל אבל אני אוכלת כי היא סותמת לי בור שמיד
מתרוקן ומתמלא בפחד שמדרבן תאבון אינסופי. אני קמה והגוף שלי
קם יחד אתי, השמלה הכחולה עוטפת אותו כמו פסנתר כנף ענקי על
רגליים דקות נעולות נעלי-סירה עדינות. אני רואה איך כולם
מסתכלים עלי, מסווים גועל, תעוב.

אני הולכת לאורך הלובי אל המעלית ולוחצת על הכפתור. אני אתאמן
על זה עד שזה יצליח. לא איכפת לי. אפילו אם זה ייקח יום שלם.
אני אראה את התמונות האלה, שרואים מאחורי הורדים והציפורים
ודוגמאות הטפט.

החדר חשוך. אני פותחת את הדלת ומיד מריחה את הריח הרקוב הזה של
הפרות בסלסלה שעל השולחן. אני אוכלת הכל, אפילו את הגרעינים,
שלא יישאר מה שיסריח. הבגדים שלי זרוקים מסביב, אני לא בחורה
מסודרת אבל אני מתקלחת הרבה. חבל שפה האמבטיות קטנות, בבית
שיהיה לי פעם תהיה אמבטיה ענקית, שקועה ברצפה, עם חלון גדול
שמשקיף לגן.

אני יוצאת מהאמבטיה ערומה כי המגבות כאן לא מספיק גדולות וחוץ
מזה, אני אוהבת ככה להסתובב. אני אוהבת את הגוף הענקי שלי. אני
יכולה לעמוד שעות מול הראי להסתכל עליו, על קפלי הבשר העבים
שמקיפים ומרפדים אותו מכל הכיוונים.

לא תמיד הייתי כזאת שמנה. פעם היה לי גוף מדהים. היו לי
מותניים צרים ושדיים גדולים וישבן עגול. נראיתי טוב. היו לי
הרבה מחזרים. אבל אני התאהבתי. זרקתי הכל. זה לא היה רע. זה
היה נהדר. כל היום סקס. סקס בבוקר, סקס בצוהריים, לא יוצאים
מהמיטה. אחר-כך התחתנתי ובאו הילדים. כל מה שרציתי זה שהם יהיו
מאושרים. נתתי להם הכל. אבל הם התחילו לחטט לי במגרות ולבדוק
לי את התיק. בהתחלה נתתי להם, כי נתתי להם הכל, נתתי להם עד
שלא נשאר לי שום דבר חוץ מכמה זיכרונות שהייתי מספרת שוב ושוב.
החיים שהיו לי לפני כן נראו רחוקים.
בלילה, בחלומות, חלמתי על בתים, הרוסים או בשלבי בניה, על
מסעות ארוכים בחיפוש אחר בית, מקום, מקום משלי.
יום אחד חלמתי שכל הבתים חסרי קירות. עמדתי על הר הכרמל, צופה
אל העיר המתנוצצת והמפרץ. בחלומי היה על ההר כפר שבתיו נפתחים
אחד אל השני וסמטאותיו צרות ומרוצפות. יושבי הבתים אכלו,
התרחצו, דיברו, התארחו אחד אצל השני ולא נראה שזה מפריע להם
שאין קירות לבתים. בבית אחד התכנסה חבורה גדולה של אנשים. חלקם
שרועים על הכורסאות והספות, חלקים עומדים ומשוחים על יד
החלונות הגדולים הנשקפים אל הנוף, ואישה הודית עם סארי ובטן
חשופה הגישה להם מטעמים, עוגות ורודות מגולגלות במי ורדים. על
שרפרף גבוה שעמד על יד דלפק שהפריד בין חדר ההסבה והמטבח ישב
גבר בעל כרס קטנה וזקן מחודד, מבט מרוצה בעיניו, פילוסוף זקן
מפורסם. כשהאישה ההודית הושיטה לו את הטס עליו היו מסודרות
עוגות הורדים הוא סרב ובקש שוקולד. לעוגות היה טעם של גבינה.

למחרת בבוקר, התעוררתי עם טעם של גבינת-עזים בפה. זה היה בלתי
נסבל. התקלחתי, חפפתי את הראש, רחצתי פנים, צחצחתי שיניים אבל
שום דבר לא עזר, הריח נשאר. הכנתי לי כוס אספרסו חזק ונשמתי את
הניחוח הנפלא של הפולים הטחונים, תערובת של פולי קפה מסומטרה
ומההרים הכחולים של ג'מייקה שהכינו בשבילי במיוחד בחנות קטנה
שהייתי נוסעת אליה פעם בחודש. אחריו נסרך ניחוח קלוש וטורדני
של גבינה.
זה שיגע אותי. לא ידעתי מה לעשות. מצד שני, נכנסתי לאגו-טריפ.
רק רציתי להשתלט. דיברתי נון-סטופ, לא נתתי לאף אחד להגיד
מילה, כל הזמן אני אני אני. אבל הריח הזה, של גבינת-העזים, לא
עזב אותי. הצחנה מלאה לי את המוח עד שהפסקתי לדבר בכלל. לא
הייתי לי ברירה אלא להקשיב. מהר מאד הראש שלי התמלא בדיבורים
של אנשים אחרים.

ואז התחיל התאבון.
הייתי קמה בבוקר, שותה קפה ואוכלת טוסט עם ריבה משובחת,
תוצרת-בית, ללא חומרים משמרים. אחר-כך אוכלת סנדוויצ'ים של לחם
טרי מרוח בחמאה דנית עם חזה אווז מעושן, בתוספת מיונז חסה
וגבינה, ומקנחת בגראנולה עם חלב ומעט בוטנים מלוחים. בצוהריים
הייתה לי קצת בחילה אבל היא עברה כשהתיישבתי לאכול. מרק, סלט,
צלי, קציצות, אורז, שניצל, פירה תפוחי אדמה ומוס שוקולד למנה
אחרונה ששטפתי עם בקבוק משפחתי של קולה דיאטטית. עם הקפה של
חמש חיסלתי חבילה של עוגיות חמאה ואחרי ארוחת ערב צנועה של
לחם, סלט, גבינה לבנה וביצה, התיישבתי מול הטלוויזיה עם בקבוק
בירה בלגית ושקית של צ'יפס.

הבעיה הייתה שלא ממש השמנתי. כל יום הייתי עולה על המשקל ולא
רואה שום תוצאות.

הילדים שלי התחילו להגיד לי להפסיק עם זה, שיהיו לי חורים
בשיניים מרוב ממתקים אם אני אמשיך ככס, אבל אני התעלמתי מהם עד
שבסופו של דבר באמת היו לי בעיות בשיניים, אבל עשו לי כתרים
ולא כאב לי יותר כלום אז המשכתי לאכול.
זה היה כמו משטר של טרור.
ואז קיבלתי את הירושה.
מיליון וחצי דולר. מזוודה מלאה שטרות חדשים.

יכולתי לעשות הכל עם הכסף הזה, לבנות לעצמי בית, לשכור לעצמי
דירה, אבל אני החלטתי לתת הכל לצדקה. נתתי לאגודות של
אוטיסטים, לאגודות של מפגרים, של חרשים אילמים, עד שכל האגודות
האלה ממש התחילו לשגשג. זה לא יאומן כמה שהאוטיסטים התפתחו, הם
למדו לבטא את עצמם במוסיקה, בציור, אפילו כתבו ספרים, והחרשים,
עליהם אין בכלל מה לדבר, הם התחילו לרקוד, עבדו על הגוף שלהם
עד שהוא נהיה חזק וגמיש ולמדו להרגיש את המוסיקה מהרעידות של
הרצפה. כשהייתי באה לבקר אותם הם היו עושים לי כבוד, בהתחלה,
אבל אחר-כך כבר לא היה להם זמן בשבילי, הם היו יותר מדי
עסוקים. הייתי יושבת ומחכה עד שהם יגמרו לדבר בטלפון ויתפנו
לדבר איתי.

בינתיים המשכתי לאכול. ידעתי שזה מגעיל ולא אסתטי אבל לא
יכולתי להפסיק עם זה. אכלתי בלי סוף עד שהרגשתי רע מזה. לא
יכולתי לנשום. לא יכולתי לעלות מדרגות. רציתי למות מהתקף לב,
להיחנק באמבטיה כמו מאמא קס, עם סנדוויץ' של נקניק בפה.

אם בנאדם רוצה למות זה העסק שלו. איי וונט טו בי אלואן, בכיתי
לעצמי במראה ולקחתי עוד פרוסת עוגה, אבל למרות שכבר הייתי נורא
שמנה אף אחד לא זרק אותי מהבית. בעלי והילדים היו מאושרים
בחייהם ואהבו אותי גם ככה. לא היו להם טענות. הייתי תקועה כמו
שועל בכרם. לא יכולתי לצאת.
אדם אחר היה אורז את החפצים שלו ועוזב אבל אני בעקרון לא יוזמת
שינויים. ככה אני. כלב יכול להריח מקום אחר מסוליה של נעל, אבל
אני לא מצאתי את מקומי.

השמיים מתחילים להחשיך בחלון שמשקיף אל המפרץ. אורות העיר
נדלקים אחד אחרי השני, יוצרים מרבד מנצנץ. בהקדמה של הספר כתוב
לקרב את התמונה אל האף ולא לפזול. זה קשה לעשות, במיוחד למי
שפוזל באופן טבעי. אחר-כך צריך להרחיק אותה לאט, ולחכות. אני
מחכה. העיניים שלי כבר שורפות. זו תמונה של משהו שנראה כמו
זנבות של סוסים בדגם שחוזר על עצמו. מדי פעם משהו מתחיל לבלוט,
עיגול או התעגלות, אבל מיד נעלם. אין דבר. במילא אין לי מה
לעשות חוץ מלשבת בחדר הזה ולחכות. משהו יקרה בסוף. החדרנית
תבוא לסדר את המיטה ולהחליף את המגבות. בתיק יש לי כמה חפיסות
של אקמול. אם לוקחים מספיק אפשר למות. או לגרום נזק בלתי הפיך
לכליות. אני יכולה לצאת למרפסת ולקפוץ, ככה, ערומה, גוף לבן
ענקי צונח עשר קומות ונחבט בקול רעש עמום בדשא. אישה רכה,
גדולה, מי צריך אותה.

אני משרה את הספר עם התמונות באמבטיה המלאה עד שהקרטון מתרכך.
אני מוציאה אותו מהמים ומניחה בכיור, מתחילה ללוש את הכריכה
והדפים הספוגים לעיסה שאני מעבירה לצלחת. אני יוצאת למרפסת
ומתיישבת  בכסא הפלסטיק מול הנוף הנפלא. לאט וביסודיות אני
אוכלת את העיסה עד שהצלחת ריקה.



                                     







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הבת של צפיחית
בדבש- גם היא
בבמה חדשה.

קבלו במחיאות
עפעפיים סוערות
את צפיחית W.
בדבש!


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/11/01 21:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירית בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה