הביטי בעינייך, עיניים לא משקרות לעולם, את יודעת שטעית,
כמו כולם את רק אדם. יש לך מקום חם בליבי, אל תלכי רחוק
מכאן ולעולם לבד לא תשארי. את איתך כל הזמן, שימרי אל עצמך,
דואגים לך, את שומעת, שימרי על עצמך, כי אין מי שישמור עלייך.
כי את כאן, עם עצמך, לבד, אבל את לא תעזבי. את כאן, איתך
בטוב וברע, בחופש, בשחרור. כשאת נופלת, כשאת קמה, כשאת
הופכת לבובה, לצעצוע, חפץ זול וחסר ערך, כשכולם
מזלזלים בך, או שככה נראה לך, כשאת פוחדת, כשאת בורחת, כשאת
לא יודעת מה קורה, מה חשוב, מי חשוב. את לא לבד ואת
לא מפסיקה לבכות, ילדה מטומטמת, פשוט ילדה
מטומטמת. את לא לבד. את ידעת, את סתם כאן, את סתם
בוכה, אין בך שום פחד. שום רגש מיוחד. אותו דבר רק
אחרת,לא שונה, רק אחרת. מי את? מה את עושה הלאה? למי
את שייכת? לאותם "אמא ואבא"? לאותם אנשים שפגעו
בך? לא וויתרת. עשית אותו דבר נמשכת לכאב הזה כאילו
הוא סוכריה על מקל... אולי בעצם, לא ידעת אחרת, אולי לא
הכרת משהו אחר. אולי תסתכלי על זה אחרת? כי גם כאן יש
משהו טוב. אולי את לא רואה את זה? אולי את פשוט טועה?
אולי זה מגיע לך? על ההשקפה שלך, לא. ההשקפה באה אחר
כך. אחרי שהבנת שאת פוגעת, השקפה מוזרה... השקפה של אחת
שלא יודעת כלום מהחיים שלה. מהחיים האלה, השקפה שלי.
הכל בגלל מי שבנה אותך. מי שתכנת אתוך, לא יכלת אחרת,לא
בחרת אחרת, כי לא יכלת. הסיגריה לא תעזור לך עכשיו.
אלכוהול לא יעזור לך עכשיו. לבכות לא יעזור לך עכשיו.
את מתקרבת לקריסת מערכות. תעזרי לעצמך. תנוחי קצת.
תשתחררי...