זה "בחדר ההלבשה" המקורי שכתבתי. הסוף עשה לי קצת קונוטציות
של מוות, אז שיניתי אותו, וזה היה הסוף שהיה מוצג עד עכשיו...

אז הנה המקורי, אולי בוסרי במקצת:


זהו, הסתיימה ההצגה האחרונה.
המסך ירד על עוד תקופה נפלאה
שעות של חזרות, ימים בלי שינה
לפעמים קצת עצבנות, אבל מעל לכל - אהבה

אהבה למשהו שעושים, משהו שיוצא מתוכך
וכשאוהבים משהו, אי אפשר לפרטים הקטנים להתפס
כי היית מוכן להשקיע בזה את כל-כולך
ולא חשבת לרגע, לעצור, ולהסס...

---

בחדר ההלבשה של השחקניות
כבר לא שומעים את מחיאות הכפיים
כי בחדר ההלבשה של השחקניות
כבר מחליפים את הבגדים, ונועלים נעליים

ונושמים לרווחה על עוד הצגה שהסתיימה
וצוחקים על כל הטעויות הקטנות שהיו
ואז נזכרים, שזאת הייתה ההצגה האחרונה
ומביטים לאחור, ונזכרים איך היינו

ופתאום מרגישים מין צביטה קטנה, בלב
על עוד תקופה בחיים, שנגמרה, ולא תשוב
ועולים זכרונות, ורגעים קטנים שעברו ביחד
ופתאום, הכל כבר לא נראה כל-כך חשוב...

---

בחדר ההלבשה של השחקניות
לא שומעים יותר את הדיבורים והצחוק
ולא את החזרה המהירה על עוד קטע קטן
בחדר ההלבשה של השחקניות
כבר לא יישמעו הדברים הללו. לעולם.