פעם אחת, בעת נדודי באי רחוק ומושלג, רגליי כשלו ונפלתי ארצה
מעייפות.
החיים פסקו מלכת, הכל נראה כל כך חופשי ונקי... מרוע, מזיהום,
מקום מלא חירות.
רגלי היחפות ביקשו מפלט על סלע רטוב ועייני נתקעו במבטו המופלא
של האגם הקפוא.
לאט, לאט נסגרו עיניי שעייפו.

כשקמתי משנתי הארוכה מצאתי בידי שקית קטנה מלא בסוכריות קטנות
וצבעוניות להחריד.
לא הבנתי מהיכן באו, האם מישהו הניחן בידיי או שהיו שם תמיד?
מיהרתי לטעום אחת, למרות שפחדתי בהתחלה.
ולפתע עולם חדש אליי נפתח, עולם חדש נגלה...

שפנים סגולים קפצו מסביבי וראיתי ילדה אחת ישובה לשולחן.
כולה בוכה במין גינה סבוכה מלאה בתימרות עשן.
היא דיברה אליי וזיהיתי את קולה, ולפתע הבנתי מיהי.
הילדה הקטנה שבתוכי שחשבתי שנעלמה ולא תשוב.
רציתי לרוץ אליה, לחבק אותה, להגיד לה שגם לי עצוב.
במקום זה, ישבתי במקומי וראיתי אותה נחנקת בדמעותיה הרבות.
ראיתי אותה יושבת שם, מיואשת כל כך וטיפות הקריסטל המלוחות
זולגות וזולגות.

תקווה לא נשארה לה והיא יושבת שם ובוכה לבד.
העולם מסביבה מלא בחיות, בצבעים, ביופי לא יאומן והיא יושבת שם
ולא רואה אף אחד.
אני מנסה לנופף לה, אפילו צועקת את שמה!
ואותה כלום לא מעניין, היא רק יושבת ובוכה.


רציתי לצעוק לשפנים לקפוץ עליה, רציתי לצעוק לפרחים לנבול
בשבילה,
רציתי שמשהו יקרה שיסב לי את תשומת ליבה.
אך במקום, היא רק ישבה שם בדממה ולפתע יצאה ממנה מין צעקה
שאינני יכולה להסביר...
פתאום נהיה לי רע, התחלתי להחוויר.
לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי זכוכית נסגרת ומין מבוי סתום נוצר
ביני לבינה.
לפתע היא בהתה בי בשתיקה גדולה...
התעוררתי שפניי תקועות בתוך שלולית של בוץ ולא הבנתי מה קרה.
לפתע ראיתי לפני יומן, יומן מסע.
היה רשום עליו את שמי באותיות גדולות של קידוש לבנה.
פתחתי והתחלתי לקרוא בו בסקרנות עמומה.
קראתי וקראתי את סיפורה של ילדה קטנה שהחל לפני שנים רבות
וכל מה שיכולתי להגיד עליה זה מסכנה... הילדה צריכה פסיכולוג!