אני חושבת, שמה שבינינו נגמר.
קירות מתקלפים ובור שבינינו נפער.
היית אוחז, מסיר מעלי ת'קליפה.
עתה רק פחדים וחוט של חיים שנקרע.

הייתי אגם, אתה היית הרוח.
סירות משוטים, טלטלת בי אז, איך אנוח?
היית רוגש, אוחז כל שבי בחוזקה.
היה בי סוער וכל מה שנותר זו שתיקה.

אני זוכרת, מדבר של צדפים, כחול של ים.
חולות לבנים, זה מה שבינינו נשאר.
היית רועד, אוחז בידך הקרה.
עם תום שעת ערבית, כשכוך כל הרוח בך.

הייתי אגם, אתה היית הרוח.
סירות משוטים, טלטלת בי אז, איך אנוח?
היית גועש, מפר בי אותה השתיקה.
השקט חוזר וכל מה שהיה סערה...