כריסטינה. הנערה השקטה עם פניי מלאך. היא לא יוצאת לו מהראש.
תווי פניה העדינים, עיניה התכולות, שיערה הבהיר - חרוטים לו
בדמיון ולא מוכנים להרפות לרגע. הוא עמד לו לבדו באמצע חנות
הפרחים ונזכר בפעם הראשונה שראה אותה. משפחתה עברה לגור סמוך
לביתו, ובאחד הימים ראה אותה יוצאת מביתה לבושה בחולצה לבנה
וג'ינס קרוע. מאז, הוא לא מסוגל להפסיק לחשוב עליה. בכל פעם
שהייתה חולפת על פניו, הוא הרגיש את פעימות ליבו גוברות. תמיד
הוא היה מבטיח לעצמו שיפנה אליה, יפתח בשיחה, אך זה לא קרה
מעולם. הוא רק היה קופא במקומו ובוהה בה ממרחק. הוא לא ידע
עליה דבר, מלבד שמה, ומעולם לא שמע את קולה. היא תמיד ניראתה
מאוד מסתורית, שקועה בעולמה וסוג של עצב עמוק היה טמון במבטה.
הוא השתוקק להכיר אותה, לדעת עליה הכול, אבל בכל פעם שהתכוון
לנסות לדבר עמה, היה מרגיש שמשהו עוצר בעדו. המילים היו בורחות
לו. אולי זה בגלל המבט שלה? אולי זה המראה המסתורי? הוא בעצמו
לא ידע את התשובה. הוא נזכר באיך שלילה אחד הוא לא הצליח
להירדם בגלל נדודי שינה. באותו הלילה, הוא התקרב לחלון חדרו
בשביל לנשום מעט אויר צח, ואז הבחין בכריסטינה. היא ישבה לבדה
על המדשאה שממול ביתו ורק הסתכלה בשמים. שיערה הבלונדיני
התנופף ברוח. היא ניראתה כמו אחת מאותן הדמויות השמיימיות
שמופיעות בציורים. הוא המשיך לבהות בה עוד מספר רגעים, ואז
הפנה את מבטו כלפיי מעלה. היה זה ליל ירח מלא, והשמים היו
מכוסים בכוכבים. בפעם הראשונה בחייו הוא זכה לראות כוכב נופל.
בלב הוא ידע שגם כריסטינה ראתה את אותו הכוכב, והידיעה עוררה
בו סוג של שמחה.
"סליחה, אני יכולה לעזור לך?" לפתע שמע את קולה של המוכרת
שהסיחה את דעתו.
"לא, תודה." מלמל בתגובה.
החנות הייתה מלאה במאות סוגים שונים של פרחים צבעוניים. מבטו
התרוצץ לכל הכיוונים, ואז לפתע עצר על זר ורדים צהובים. הצבע
המדהים הזה של הורדים הזכיר לו את צבע שיערה של כריסטינה. ממש
כמו צבע הירח. הוא ידע שהיא תאהב אותם. הוא היה בטוח שבטח גם
לה הם יזכירו את הירח.
לאחר ששילם בעד הפרחים, יצא מן החנות ופנה לעבר שביל ארוך
שיוביל אותו לכריסטינה. השעה הייתה כבר מאוחרת. השמים היו
מכוסים בגוון כחול כהה והירח האיר מעט את השביל.
הוא המשיך בדרכו, והרגיש כאילו נותר לבדו בעולם. הוא עדיין חשב
על כריסטינה כשהוא אוחז בחוזקה את זר הורדים. הקוצים שעל
הורדים פצעו את כפות ידיו, אך הוא לא הרגיש את הכאב. טיפות דם
החלו לטפטף מפצעיו על השביל האפור ולהתמזג עם האבק. הוא עצר.
הוא הבחין שבשוליי השביל צמחו פרחים. היו שם כל מיני סוגים של
פרחים, וגם ורדים. הוא החל לחפש במבטו ורדים צהובים, כאלה
שיוכל להוסיף לזר, אך לשווא. הפרחים שראה היו כמעט נבולים
לגמריי, ולא היו שם כלל ורדים צהובים. היו רק כאלה בגוון
אדמדם.
הוא המשיך להתקדם. שוב שקע במחשבות על כריסטינה. הוא דמיין
לעצמו איך היה ניראה הרגע בו היה מוסר את זר הורדים לידיה. היא
בטח הייתה משפילה את מבטה ומחייכת בביישנות. אולי הייתה מסמיקה
מעט. אולי אומרת משהו כמו: "זה בשבילי? תודה." והקול שלה.
בוודאי יש לה כל שקט ועדין שמזכיר את צלילי הכינור.
כשכולו שקוע בדמיון, הוא שם לב שהוא הולך לאורך בית קברות ישן.
"הדממה היא קול המוות." חשב לעצמו. ליד כל מצבה היו מונחים זרי
פרחים צבעוניים אך נבולים. המקום היה נראה נטוש וחשוך. רק אור
הירח האיר לו מעט את הדרך. הוא הרגיש צמרמורת קלה עוברת על
גופו. הוא אחז עוד יותר חזק בזר הורדים והגביר את צעדיו.
הורדים. ורדים צהובים. הם כל כך לא התאימו למקום אפל כמו בית
קברות. צבע צהוב מסמל שמחה, ולא עצב, וגם לא ייסורים. למרות
זאת, הוא לא התחרט לרגע על כך שבחר אותם. הם הזכירו לו את
כריסטינה.
הוא שוב עצר. הוא הביט מסביב. קשה היה לראות דרך הערפל. הבית
קברות ניראה לו לפתע כל כך ריק ואינסופי. ניתן היה להבחין רק
באלפי מצבות מכל עבר. הוא שוב נזכר באותו ליל הירח המלא. באותו
הלילה בו בפעם הראשונה ראה כוכב נופל. גם כריסטינה ראתה את
הכוכב הזה. הוא המשיך לעמוד עוד מספר רגעים ולשקוע בזכרונות
בלתי פוסקים. הוא חשב על כריסטינה.
ואז,הוא כרע ברך, הניח את זר הורדים על קברה, מחה דמעה מלחיו,
קם ועזב את המקום.