מכסה את עצב פניה
מסיכת שמחה מלבלבת...
את העומק של בור עיניה
להחביא כיצד היא חושבת...

מחפשת דרכים חדשות
להסתיר דברים מוכרים...
מטשטשת את העקבות
של דורכים בנפשה שבילים...

מיקומי הרגש נסתרים
בין חגווי הסלע של נפשה...
מחוגי שעון נעצרים
בשעה שתחנונים דרשה...

לא זכתה לשקט , לא תזכה...
את גלי  אקלים פנימי תשנא לעד...
על התפוררות סובב היא לא תבכה,
את פנטזית האושר רק תחליף בחלום  של לבד...