כמו חלום, אבל שלא מתפרש,
כמו פנטזיה אשר לא מתגשמת...
נכנסת לחיי כמתבקש,
ומאז אותך אני נושמת...
כנוצה קלה נוגעת ולא נוגעת,
אך בדגדוגה היא מגושמת,
כך נוכחותך ללא קיום,
פעם פוגעת, פעם נעלמת...
כמו בעולמות מקבילים,
עם זכוכית מפרידה בינינו,
גם כשאנחנו זועקים,
זעקות לא חוצות את גבולות עולמינו.
מחפשת נקודות מגע
עם משכנך האפוף יחודיות...
מגששת בארמון החלומות,
מתעוררת בביתה של מציאות...
לצדך אני רוצה לשיר,
אך בינתיים לכבודך בוכה...
את המחסומים להסיר
מנסה ולא מצליחה...
לכבודך אולי אתעטף
בסדין לבן עם פרצוף
בת זוגו של רוח רפאים,
רק תבחר-שמח או עצוב...
לא ידעתי מעלה לעלות,
אל משכנך בהזיות אויר,
ביום סגריר עברת לידי,
מגע של רוח רפאים קריר...
ומאז בחלומות עולם,
בלילות כשאנשים ישנים,
בעצבי כבר לא הייתי בודדה,
ידעתי גם בצד ההוא ערים...
וכמו לחבק רוח,
כמו לאחוז באויר,
בחלומותיי בלבד נשארת לנוח,
פרח במדבר כה נדיר.
את אהבתי עמוק החבאתי,
את רצונותיי גירשתי,
סדין לבן להתכסות הבאתי,
ואת עולמי נטשתי...
כל אשר אוהב בשר ודם,
את אהבתי לא יזהה.
כל אשר לא רוח הוא- אדם,
לא יראה את רגש הדוהה.
מי שפעם אהב רוחות עזים,
או רוחות שקטים בריח ים,
מי שפעם נגע, אף לרגעים.
ויודע אושר אלוהי קיים,
שניה לפני הרדמות
ירא את אהבתי
עולה אל רוחות בהתפלאות
ויבין את כוונתי. |