נוזל צהוב ודי מריח יצר שלולית גדולה בדיוק במרכז הסלון. יצרן
הנוזל, כלב גדול ושחור עם עיניים גדולות גדולות, עזב את
שלוליתו, נכנס למטבח, התיישב ותקע את עיניו באחוריה הרחבים של
סימונה. אחר כך הרים את הראש עוד יותר והסתכל על תמונות אלבום
של בחור צעיר, חלקן עם מדים, שהיו מודבקות בתוך מסגרת אחת
תלויה על הקיר. הוא חייך באהבה. 40 ס"מ מעליו התרחש תהליך
מורכב ומדוייק של הכנת צ'ולענט. פולי השעועית הלבנה צפו להם
בקערה מלאת מים ותפוחי האדמה התקלפו יפה יפה. סימונה הסתכלה על
התמונות של הבן שלה בין תפוח לתפוח ופתאום התחילה להרגיש
עיניים נעוצות בה והסתובבה בבהלה. "מה אתה יושב פה ומסתכל עליי
כמו איזה קבצן עלוב, תיעלם לי מהעיניים". עצם הוריד את ראשו
בעצב ויילל חרש. סימונה חזרה לעבודתה ממלמלת מילמולים שטניים
למדיי. פתאום, באמצע התפוח העשירי - צילצל הטלפון. "רוני שלי!"
צרחה סימונה ודהרה לתוך הסלון. ממש ברגע האחרון, היא נעצרה
בחריקה לפני השלולית והסתכלה עליה בשוק. הטלפון המשיך לצלצל,
היא התעשתה, עשתה עיקוף והגיעה אליו. קולה המאוכזב ענה למאכזבת
שמעבר לקו: "דרורה, זאת רק את. לא, אין לי כוח ללכת. אני
עובדת על הצ'ולענט הזה מהצהריים ועוד מעט מתחיל 'לינגו'. ביי".
השפופרת הוחזרה למקומה ועצם, באומץ שסימונה לא הבינה מאיפה הוא
אימץ אותו, התיישב לצידה והמתין ללטיפה. סימונה הביטה בו
מזועזעת ומלאת שאט נפש ואחר כך ניקתה את מה שצריך. עצם נבהל
מהמבט שלה ומיילל הלך לקערת הבונזו שלו וטחן בהיסטריה. סימונה
הביאה לעצמה שתי פרוסות מלאות נוטלה ומדושנת עונג התיישבה לה
מול הטלויזיה. 'לינגו' עמד להתחיל כל רגע. עיניו הגדולות של
עצם שוב חזרו לתמונות של רוני. אחר כך הוא לקח נשימה ארוכה
והתחיל להציץ מידי פעם אל הבעלית המבוגרת שלו. היא היתה עסוקה
בזריקת מילים לאויר ולעצם זה נראה אבסורדי לגמרי. הוא חשב שזה
הזמן לעשות ניסיון: הוא גרר עם השיניים את הרצועה האדומה שלו
והביא אותה קרוב קרוב לצופה המרוגשת. סימונה התעלמה ממנו
לחלוטין אך הוא המשיך בשלו. 20 דקות שלמות הוא עמד שם ויילל
והיא נשארה שקועה ב'לינגו' שלה. רק כשנגמרה התכנית אמרה בלי
ללטף אותו בכלל: "טוב, עכשיו נקח אותך לעשות פיפי אבל לא ליותר
מעשר דקות, יאללה בוא כבר". היא נכנסה לנעלי הבית המרופטות שלה
ויחד נכנסו למעלית. היא החזיקה את הרצועה בעצבנות. אדון שמוקלר
נכנס למעלית וחייך. "איזה כלב טוב יש לך, גברת סימונה", ליטף
אותו וקיבל לקיקה. סימונה עשתה כן עם הראש וזהו - לא חיוך ולא
כלום, וכשהמעלית נפתחה עזבה עם עצם במהירות ויצאה מהבניין.
עצם דהר החוצה והיא אחריו, מנסה לרסן אותו. הוא הרגיש את הרוח
מלטפת את פניו ובלע את האויר, מנסה להתעלם מהנזיפות הצרחניות.
כמה מטרים לפני הגן נעצרה סימונה והתכופפה לסדר את הגרביון שלה
ואת הנעל השמאלית. עצם הסתכל עליה לשתי שניות ואז עשה מעשה
שהדהים גם את עצמו: הוא השתחרר מהרצועה, הרים את שתי רגליו
קדימה כמו איזה פוני ודהר משם. סימונה הרימה את הראש ולא
האמינה שזה קורה לה. "עצם, עצם, תחזור הנה מהר! אל תסתבך איתי,
עצם!", זעקה, אבל זה היה מאוחר מידי.
על הספסל בגן ישבה בחורה יפה עם טריינינג אפור ועשתה מתיחות.
"אולי ראית כלב שחור, גדול?" שאלה אותה סימונה בתחילתו של
ייאוש. הבחורה הרימה אליה מבט:
"לא".
"אבל אני חייבת למצוא אותו, רוני צריך לחזור מחר..."
"מה את רוצה ממני?"
"אני צריכה עזרה, חייבים למצוא אותו, אני לא יכולה לבד. אני לא
מרגישה טוב".
"גברת אני מצטערת אבל אני נורא ממהרת. יש פה אנשים אחרים.
תבקשי מהם", אמרה בנאסטיות.
במגדל מרשים בצידו השני של הגן, בקומה ה14-, עמד גבר שמנמנן
ובישל ארוחת ערב שהריחה נהדר. הבחורה היפה נכנסה הביתה אבל
הריח לא גרם לה לחייך. הגבר יצא לקראתה מן המטבח וחייך אליה.
"טלי אהובתי, את לא יודעת איזה ארוחה אני מכין לך". היא הרימה
אליו מבט מזלזל: "בשביל מה הכנת את כל זה, אמרתי לך שאני צריכה
לצאת הערב, יש לי פגישה בעבודה, אתה יכול להפסיק לטרוח, אני
נכנסת להתקלח".
בחושך מוחלט התחילה סימונה להלך לבדה לכיוון הבית. היא ניגבה
את דמעותיה בעצבנות. כשיצאה מהמעלית שמעה את צלצול הטלפון. היא
רצה מהר והספיקה בשניה האחרונה: "רוני מותק", ענתה במתח, "כן,
בטח, כן, בדיוק הלכתי איתו, בטח, עשה טיול, עשה קאקי, על
הבוקר? בטח שאני שמחה, עשיתי יופי של צ'ולענט בשבילך, אז נתראה
מחר, ביי מאמי". סימונה שטפה את הפנים, לקחה מעיל יותר חם ושוב
חזרה לחרוש את הרחובות. כל מי שחלונו היה פתוח יכול היה לשמוע
את זעקותיה: "עעעעע צצצצצצצ םםםםםםםם... !!!!!!".
טלי היפה ובחור יפה ומעונב נסעו במרצדס ספורטיבית. טלי היתה
קצת עצבנית ולא ממש עניין אותה ההשקעות המדהימות של היפה
בבורסה. היא פתחה את החלון שלה לרווחה ובלעה את האויר. "תסגרי,
כל המיזוג בורח" הוא אמר, אבל פתאום היא לא האמינה למה שהיא
רואה: "ראובן, תעצור, מהר, תעצור!". "מה, מה קרה, מה ראית?".
"זאת האשה ממקודם, היא בטח עוד מחפשת את הכלב שלה, תעצור,
תעצור... שלום, את זוכרת אותי, ממקודם, בגן, מצאת כבר את הכלב
שלך?"
"לא, זה כבר שעות, בלעה אותו האדמה, אני לא יודעת מה לעשות".
"בואי, בואי תיכנסי, נחפש ביחד, עם אוטו זה הרבה יותר קל".
"טלי, מה את עושה?", סינן היפה, "יש לנו כרטיסים לאופרה. מה את
מביאה לי את הזקנה הזאת עכשיו?"
"זה בטח מפריע, אני לא רוצה להפריע לך ולבעלך, תסעו לכם ילדים,
אני יסתדר".
"אל תדברי שטויות, בואי תיכנסי. ראובן, תתחיל לנסוע".
ראובן הכניס לראשון ונשאר זעוף כל הנסיעה וכל הזמן היה מוטרד
מהעובדה שלסימונה בטח יש בוץ על הנעליים. השתיים קראו "עצם"
מהחלונות וניסו לראות אותו בחושך אבל את המבט הזועף של ראובן
טלי כבר לא יכלה לסבול.
"ראובן, תעשה טובה, תקח אותנו הביתה".
"מה?? אבל מה עם... הפעם הגזמת, יאללה יאללה תחזרי לבעל השמן
שלך".
"תחזור לפרחות האנורקסיות שלך, בואי גברת..."
"סימונה, מותק, סימונה".
"בואי גברת סימונה, איציק בעלי מת על חיות, הוא יעזור לנו,
בואי, את חייבת לשתות משהו חם".
"וואאוו, איזה בניין יפה יש לכם כאן".
טלי פתחה את הדלת עם המפתח, על השולחן עדיין חיכתה ארוחת
מלכים.
"וואאו, מי בישל את כל זה?"
טלי חייכה במבוכה ונכנסה לחדר השינה. איציק הדביק אקדח לרכתו.
טלי התקרבה אליו. "איציק, בבקשה, אל תעשה לנו את זה", היא
חיבקה אותו וליקקה לו את האף. היא החזירה את האקדח למגירה של
התחתונים הכי עמוק שאפשר. "יש כאן גברת אחת שצריכה את העזרה
שלנו".
"תכירו, סימונה, איציק".
"נעים מאוד, נעים מאוד".
"בואי שבי, יש ארוחת ערב. איציק הוא בשלן מצויין, נראה לי
שנתחיל בחיפושים בבוקר".
לקראת סוף הארוחה התחילה סימונה לפתח כיבוי עיניים, הנאהבים
העבירו אותה לספה סלון וכיסו אותה בשמיכה יפה יפה. אחר כך
התנשקו את הנשיקה הכי ארוכה שהיתה להם בשנים האחרונות.
בבוקרו של יום צעדו רוני והקידבק שלו ברחובות העיר, ממהרים
הביתה. רוני הרהר בעצם ובצ'ולענט של אמא, ביוסי שויתר על השבת
בשבילו. ליד הקופת חולים, איש מבוגר אחד ביקש מרוני שיילווה
אותו הביתה כי הוא לא מרגיש כל כך טוב. האיש נורא התחנן אז
רוני הסכים ועבר איתו ברגל חצי עיר בערך. כשהגיעו לבית של האיש
הוא הכריח את רוני לעלות לשתות כוס מים. רוני שתה כמה שלוקים
והסביר לאיש שהוא חייב ללכת. כשיצא מהדירה אמרה לו אשה מהרפסת:
"היום הוא התעלק עליך, האא? כל יום תופס לו פראייר אחר".
כשהגיע למעבר חציה שלפני הבית שלו, ראה משהו שחור שעיר וכל כך
כל כך אהוב מחכה לו על המדרגות. הלב שלו כמעט יצא מהמקום מרוב
שמחה. קשישה חצי עיוורת ביקשה ממנו שיעזור לה לעבור את הכביש
אבל הוא רץ קדימה. נהג המשאית שהתקרבה למעבר החציה ניסה לבלום.
אבל זה היה מאוחר מידי.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.