מוקדש ליקטרינה ואנטראוב ז"ל- "רק עוד קורבן של שלום".

כשאני שומעת את ויולדי מתנגן,
אני נזכרת באצבעותיך מרחפות להן מעל הפסנתר הישן.
באויר יש צליל לא הוגן.
כשהלכת- לא אמרת לאן.

כשאני שומעת מנגינות,
במה את נזכרת?
את רואה ילדים משחקים בגינות?
את רואה את שלך, שנשאר כמזכרת?

אחרי יום רועש,ובסופו של כל לילה,
האם את מרגישה את השקט?
עוד ילדה שלומדת לנגן, האם כדאי לה?
וכל בוקר שמגיע, האם מביא גם לך צלילי חיים לקט?

כשאני רואה את רוחות רפאים ובוכה,
האם גם את מנגבת דמעות?
כשאני מאושרת, האם את שמחה?
כשהלכת, האם לקחת עימך גם רגשות?

מה את מרגישה כשאני רואה את הים?
האם ציפור במעוף מגיעה עד אליך?
תגלי אם אוכל לראותך שוב אי פעם...
העולם מלא אור, אם ציפית שישאר כך גם בלעדיך?

אלו שהולכים ולא יודעים לחזור,
האם את בהם גם פוגשת?
האם גם כדי לא לכאוב,
אותם מלבך עם שורשים תולשת?

אלו שהולכים ונבלעים להם בערפל ...
אלו שקורי חיים נתנו להם להשתחרר לעד...
אלו הזכורים באור, אך הזיכרון אפל...
נשארנו כאן כולם ביחד, אך כל אחד עם זיכרונו לבד.

כל יום מביא לנו ריחות וטעמים,
מביא לנו צבעים צובעים את הסובב,
ומנגינות, מילים וגם צלילים,
לא מעלים, אך מטשטש את הכאב...

יום תר אחרי קודמו,
מספק לנו תפאורה וחוויות.
מה יום של אלו שהלכו מביא עימו?
איך יום של אלו שחיים בזכרונות?

לאן הולכת מנגינה שנעלמת?
לאן הולכת אהבה שלא תחזור?
איך משמרים עלי שלכת?
האם נותנים לך שם לגעת באור?

תחזרי אולי על חושך לספר?
ואנחנו נתחלק בעולמנו...
את הקרעים האם תוכלי שוב לחבר?
האם יחזור אשר איננו שוב אלינו?

כשרוח מזיזה את הוילון,
כשצללי לילה ממלאים את החדר,
אני פותחת את החלון,
אולי תחזרי והכל ישוב להיות בסדר...

כשאני שומעת את ויולדי מתנגן,
אני נזכרת באצבעותיך מרחפות להן מעל הפסנתר הישן.
באויר יש צליל לא הוגן.
כשהלכת- לא אמרת לאן.