לפעמים נראה כאילו כל דבר בעולם יכול להצליח לרגש אותי, למרות
האדם ה"אדיש" שעוטף אותי בדרך-כלל.
ואז בתוך האדישות, ילד בן שנתיים יכול לחייך אלי כשאני עושה לו
פרצוף במעלית של הקניון.
ואז יש שיר אחר ברדיו וכולי צמרמורת.
ומישהו קונה מתנה.
ומישהו מתקשר מחו"ל.
ואימא כותבת הודעת טקסט של - אני אוהבת ילדה שלי.

ותמיד מדהים כמה הקו הזה דק, כמה התחום הזה צר. כמה קל להיכנס
אליו. בלי אישור כניסה, בלי בחירה. הוא פורץ, נוגע ומסמר
שערות. ואתה עומד שם די חשוף ודי ערום, בלי לתכנן, ונותר לך רק
להנות  מהרגע הזה, ואח"כ רק לשחזר אותו שוב ושוב.
ומכל דבר כזה אתה לומד יותר. הכי הרבה אתה לומד על עצמך, על
עובי הקו ועל גודל התחום, על כמה תרשה לדבר הבא לפרוץ ולהיכנס,
בלי אישור ובלי סיבה. כנראה שכל פעם אתה נחשף יותר וערום
יותר.

אבל אתה כבר יודע, זו הדרך היחידה להגיע לעצמך. לתת למשהו,
למישהו אחר, לגעת.
כך תדע מה הסוד שבעזרתו ניתן לפרוט על המיתרים ששייכים רק לך,
ואין תענוג גדול מכך שמישהו מצליח להבין, ולו במעט, בלי מילים,
מה זה שאתה רוצה להגיד, מה אתה רוצה לעשות, ואיך.
ואיפה. וכמה.
ומה לא.