קין לא רצה להתעורר. האחד בינואר היה לא מעודד במיוחד השנה,
ולא נראה היה שהמצב ישתנה אי פעם בעתיד. קין הבין שהוא עומד
להתחיל שנה נוספת באופן גרוע, ונאנח בהשלמה של פטליזם קל.
האנחה פלטה לאוויר העולם הדים מהאלכוהול של ליל האתמול, ולפתע
את רקתו השמאלית של קין פילח כאב עז, כאילו תולעי מתכת בקעו
מביציהן החלודות אי שם באיזור עינו, וניסו כעת להשתחרר מכלאן
החשוך. קין הרים את ידו מתוך כוונה להצמידה לרקה הכואבת, אך
היכנשהו באמצע דרכה היד החליטה לוותר על הנסיון, ונעצרה במעין
היסוס במאונך למיטה.
  זאת אומרת, קין קיווה שזאת היתה מיטה. או לפחות ספה.
  הוא פתח בהיסוס את עינו. הימנית.
  לאחר מחשבה מסויימת, התברר שזאת, למרות הכל, רצפה. ולא רק
רצפה, אלא זו של המטבח.
  קין שכב כך עוד זמן מה, עד שלבסוף הכאב ברקה הרפה מעט,
והתחלף בבחילה קלה. הוא ניסה לקום, נשען על שיש המטבח. הבחילה
התחזקה, אך היתה עדיין נסבלת.
  הוא יצא לסלון וסרק אותו במבטו. הוא תהה אם היה השנה לבד.
הגיע למסקנה שכן - אחרת, היו אלה לא רק הבגדים התחתונים שלו על
הספות.
  מישהי תמיד שוכחת משהו. תמיד משתכרות כמו בהמות, ואז
הולכות לאנשהו, ועוד בלי הבגדים התחתונים. קין הרהר לרגע, ואז
הוסיף לעצמו - ולפעמים גם בלי הכסף.
  השנה נמאס לו מאנשים.
  מכולם.
  מהחברים המזויפים, מאנשי העסקים, מהעיתונאים, מהמפורסמים.
הם כולם רצו ממנו משהו, וכולם ניסו להסתיר את זה. זאת הסיבה
שהוא העדיף את הבנות - אלו, לפחות, לא ניסו להסתיר דבר. אבל גם
מהן, בסופו של דבר, נמאס.
  אני נשמע כמו קלישאה. אני באמת מתיישן.
  הוא ניגש בהליכה איטית ומדשדשת אל החלון הגדול, שנמתח במלוא
הדרו מהרצפה עד התקרה, והשקיף על העיר ממרומי מלון חמשת
הכוכבים בו שהה. הוא ניסה להזכר בשם המלון, אך כמות המלונות
שהחליף במשך חייו בלבלה אותו סופית - במיוחד עם עזרתו של
אלכוהול אמש.
  קין נאנח שוב והתרחק מהחלון. כל גופו כאב מהשינה על הרצפה
הקרה - שינה זו, למרות שלא היתה כה ארוכה, הספיקה באורכה זה
להכאיב לו די והותר.
  מהחיים גם נמאס. וכבר מזמן, אם כי קין לא ממש רצה להודות
בכך עד עכשיו. אבל בבוקר הזה, לפתע לא הייתה לו כל בעיה להודות
בזה. להיפך, הדבר נראה לו לגמרי מובן מאליו, כאילו אחרת גם לא
יכול היה להיות.
  הוא היה עייף ומותש. שחוק, חלף בראשו. כן, זו אכן המלה
המתאימה ביותר. שחוק.
  אבל הדבר המוזר היה שלמות הוא גם לא רצה. קיים הבדל בין
הרצון למות לבין הרצון לא להוולד מלכתחילה. הגדרה מושלמת. הוא
עייף מחייו, אך רצה משהו מעבר. מוות - אפילו בהנחה שיצליח
לעשות זאת - היה פתרון קל מדי. השלמה, הסכמה. קבלת גורלו וקבלת
תבוסתו.
  לערך באותו הרגע שקין החליט להתיישב על הספה, הבחילה - אשר
הספיקה להפוך לבלתי נסבלת - גרמה לו לשנות את דעתו, ובאופן
אלים למדי.
  הוא שטף את פיו באיטיות, בעייפות, ואז התיישב על הרצפה. לא,
התיישב אינה המלה הנכונה - הוא גלש מטה, פשוט כי לא היה בו את
הכח להשאר עומד. או שהוא פשוט לא ראה את הטעם בעמידה. הוא ישב,
נשען עם גבו על האסלה, ובהה לעבר צינור הכיור הצהבהב לימינו.
לפתע הוא חווה דבר מה שלא זכר כי חווה אי פעם קודם לכן - הוא
לא רצה לעשות דבר. לגמרי. לא לקום, לא ללכת לאנשהו, לא לדבר עם
מישהו. הוא הרגיש שיכול היה להשאר לשבת כך עד אינסוף. פשוט
להרקב כך, צמוד לאסלה. שיחפשו אחר כך.
  לחתוך ורידים. כאן ועכשיו. מהמפרק עד למרפק, ולמים חמים.
  הוא פרץ בצחוק. השעין את ראשו לאחור ופרץ בצחוק - צחוק
מפחיד, עם קמצוץ של היסטריה. מפחיד עוד יותר, משום שלא היה דבר
מצחיק. הוא צחק בעיקר בגלל האבסורדיות של המחשבה עצמה שהוא
יצליח לשים קץ לחייו. וגם אבסורדיות המצב כולו. הוא צחק, כי לא
היה לו דבר טוב יותר לעשות באותו רגע.
  מה רצית להשיג, טיפש שכמותך? הוא לא היה בטוח את מי הוא
שואל - את עצמו, או את בן שיחו האפשרי היחידי ברגע זה. בן שיחו
זה, על כל פנים, ענה אך בדממה מעיקה.
  קין המשיך לבהות בצינור במשך עוד זמן מה, ואז - באיטיות
צורמת - קם, הוריד את מושב האסלה והתיישב עליו.
 "למה אתה מענה אותם, ענה לי?" מלמל קין חרישות. כעת הפנייה
הייתה ברורה. "למה אתה מענה את עכברי המעבדה שלך, מה אתה רוצה
מהם? במה אתה מנסה לשכנע אותי, במה אתה מנסה לשכנע את עצמך?"
  ריח פתאומי של דם היה עבורו התשובה היחידה. של דם, ושל אדמה
טרייה, וגם ריחו המתוק של בשר צעיר נשרף. כמה זמן כבר לא
נזכרתי בכך, הבין לפתע קין. ויחד עם זאת, עד כמה קל היה
להעלות שוב את התמונה כולה.
  פניו של אחיו שבו ועלו כנגד עיני רוחו - כה חיות, כה כנות,
הרבה יותר מהפנים של כל אותם אנשים אשר הכיר לאחר מכן. עד כמה
נאיבים היינו אז. עד כמה טיפשים. עד כמה הכל נראה אז לנו
פשוט.
  "זה חייב להסתיים," אמר לו אחיו. "אני לא אתן לו להתעלל בנו
כך. ארבעתנו הם כבר יותר מדי, אך אל לנו לתת לילדינו לסבול
מרצונו האכזרי."
  וקין ידע שאחיו צודק. ידע - ולא יכל לעשות דבר. הוא זכר את
להב הסכין בידו כאשר קירב אותה לגרונו של אחיו, וידו רעדה כמו
עלה ברוח. "אני לא יכול," מלמל הוא בחוסר אונים. "אני לא
יכול..." דמעות החלו לזלוג מעיניו - אז, ועכשיו.
  "אתה יכול," ענה אחיו קצרות. התנועה של אחיו הייתה מהירה,
מדויקת, והשאירה אך סימן אדמדם קל על מפרקו של קין. אחיו היה
מהיר תגובה ממנו.
  קין הרגיש לפתע כאב עז בשפתו התחתונה, וכשקירב אליה את
אצבעותיו גילה כי הוא נעץ בזו את שיניו עד זוב דם. שוב דם.
  והוא צעק אז. הוא שכב על האדמה הלחה מדם אחיו וצעק. והוא
לקח את הסכין, ותקע אותה בגרונו שלו - ודבר לא קרה. ושוב.
ושוב. והוא הכה באגרופו הימני במזבח האבן. את עצמות ידו ריסק
כמעט לחלוטין, אך הגרון נשאר שלם. כשהוא התעייף, הוא נשכב על
גבו, עיניו מופנות כלפי השמיים.
  הוא שתק אז במשך זמן רב, עד שלבסוף סינן מעצמו חרישית, כך
שבעצמו התקשה לשמוע זאת: "למה?"
  והתשובה היחידה שבאה הייתה צחוק. צורם, מתגלגל, ארוך. וצחוק
זה היה כל מה שההוא אי פעם אמר לו, לקין, אם אפשר כלל לכנות
צחוק "אמירה".
  "אתה שוב צוחק?" תהה קין בדוברו לנקודה אקראית על הכיור
הלבן. הוא לא הסתכל למעלה כשדיבר איתו. גם לא למטה. הוא ידע
שהוא לא שם ולא שם.
  וכשלאחר שעות רבות - ימים, שנים, יובלים - הוא קם מהאדמה,
הוא נדר נדר - לא בשמו של ההוא הוא נדר, אלא בשמו של אחיו.
"היה רצונך אשר יהיה, אם כבר החלטת לענות אותנו על לא דבר. אך
דע - אני לצידנו. לכל מכה שתנחית, אני אהיה המגן. לכל מגיפה
שתשלח, אני אהיה התרופה. אני הנשמה שלנו, הלב פועם, הדם
בעורקים. אני לא אתן לך לעשות בנו כרצונך. לעולם."
  והיתה דממה.
  קין קם, יצא מהשירותים וניגש שוב לחלון חדרו. השקיף על העיר
הפרוסה תחתיו. אפילו לא זכר איזו עיר זו היתה.
  "הפסדתי, אה?" אמר הוא.
  הוא הצמיד את קצות אצבעותיו לחלון בעדינות, כמו מלטף אותו.
"אני כל כך עייף," לחש הוא. חייך משום מה. "אבל המשחק נמשך כל
עוד לא אודה בהפסד."
  צלצל הטלפון. למרות שהוא אמור היה להיות מופתע, מופתע קין
לא היה. הוא היה רק איכשהו משועמם.
  "אנו מצטערים על העיכוב עם הלימוזינה, אך אדוני ביקש לעזוב
את המלון בהתראה כה קצרה שלא הספקנו..." פלט קול נשי דק,
שהסגיר מחסור קל בשינה.
  "אני לא ביקשתי לעזוב את המלון."
  שתיקה קצרה, רשרוש הקו, צליל דק של מבוכה ומועקה בגרון
מחוסר השינה. "לא?..."
  "חלה טעות. אני מיד ארד ואשלם לנהג בעצמי על הטרחה. אין
דאגה."
  "אדוני..."
  "-נדיב מאוד", כנראה רצתה הדוברת לסיים, אך קין טרק את
השפופרת מבלי שאיפשר לה לעשות כך.
  הוא התלבש בחטף, יצא מחדרו - דירה היה יכול להיות שם הגיוני
מעט יותר, אמנם. ירד במעלית, בירך באקראי לשלום כמה מהאנשים
שפגש בדרכו זו, וירד ללובי. סימן שלום גם לפקידה בדלפק הכניסה
- זו שדיברה איתו בטלפון, מן הסתם, ועכשיו הוא גם נזכר שהכיר
אותה עוד קודם לכן, בכמה נסיבות שלא לגמרי רצה לחשוב עליהן
כרגע (בניגוד אליה, כנראה, בהתחשב במבט המפלרטט משהו שזו שלחה
לעברו אגב ברכת השלום המנומסת).
  יצא החוצה. למרות הראשון בינואר היה חמים. בחוץ עמדה
לימוזינה - ארוכה להחריד ולבנה כשלג. לבנה.
  הוא דפק על החלון האטום, והזה הגיב בהתחבאות מנומסת, אפילו
אם מעט נעלבת, בתוך הדלת. את מושב הנהג קישט גבר חסון בחליפה
לבנה ובעל שיער זהוב, כמעט פלטינה, שג'ל אך שלא נטף ממנו
בגושים. סלידה עלתה והתגבשה בגרונו של קין, אך הוא - לפחות,
לדעתו - לא הראה זאת.
  "מצטער אדוני," אמר קין בנימוס מתכתי, "אך הלימוזינה תאלץ
לחכות. אני נשאר." ולאחר מחשבת מה הוסיף: "במלון." הוא הושיט
לנהג שטר של מאה דולר - או יורו, או שקל, או אפילו ין. בתוך
הרכב היה קר. מאוד קר. קין מיהר להוציא את ידו החוצה.
  הוא כבר התכוון ללכת חזרה למלון, אך לבסוף הוסיף: "אה,
ותמסור בבקשה למעביד שלך שיחליף תדמית, זאת נהיית קלישאה קצת
מעיקה."
  הנהג לא אמר מלה. כמובן. הוא אפילו לא זז, וגם את הכסף,
בעצם, לא לקח - קין פשוט זרק את השטר על המושב.
  החלון נסגר, האוטו התניע חרש והחל את תנועתו. קין באמת תהה
לאן. אך משהפסיק לתהות ומשנעלם האוטו מהעין, קין הסתובב
ובצעדים איטיים, בעודו מתנער מעייפות הבוקר, פסע במעלה
המדרגות.
  תודה שאתה דואג להזכיר לי כל פעם מדוע אני עדיין כאן.
עייפות אינה דבר שאני יכול להרשות לעצמי.
  בסופו של יום, האחד בינואר לא היה עד כדי כך לא מעודד.

                             14.5.05-13.05.06