[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גל מזח
/
לונה פארק

אם הייתי יכול, הייתי עובר לגור בלונה פארק. ככה, באחד
מהבניינים שמשמשים תפאורה בדרך-כלל. הייתי כל יום קם בבוקר,
פותח את העיניים, ובמקום לשמוע את המכוניות מצפצפות הייתי שומע
מזרקות פועלות. במקום לראות כבישים של 8 נתיבים הייתי רואה דרך
עפר במערב הפרוע.  
החיים האלה, חיים בלונה-פארק, כל אחד היה רוצה. לקום בבוקר
לרכבת הרים, לישון בערב אחרי מופע הזיקוקים, להסתובב כל היום
בין תפאורות מדהימות ולחיות בעצם בארץ של אגדות. אני חושב גם
שזה היה משפיע על כולם לטובה, כשאנשים מגיעים ללונה פארק הם
פתאום מגורים, הם סקרנים, הם פותחים עיניים, הם צוחקים ונהנים.
אומרים שהחיים הם רכבת הרים, חבל שהם לא הלונה-פארק שהיא נמצאת
בו, כי אז כולנו היינו הרבה יותר שמחים. רק תחשבו על זה, לחיות
כמו באגדות, ממקום למקום לנסוע ברכבת עתידנית על מסילה אחת
במקום במכונית, לקום בבוקר ולראות שלל צבעים מול העיניים,
לשמוע מוזיקה שמחה וללכת (ברגל) לעבודה או לבית הספר שמח, והכל
בגלל הסביבה שאתם נמצאים בה. רק תחשבו על זה, מגניב לא?
ועכשיו תחשבו שבדרך לבית-הספר, על גדות האגם שבו נמצאת ספינת
הפיראטים הטבועה וסירות הברבורים שטות בו בנחת, אתם נתקלים
בחבורה מאיימת. הם לוקחים אתכם הצידה, לאחת הסמטאות, ובין הבנק
של העיירה במערב הפרוע לסלון שבו נוהגים הקאובויז להשתכר, הם
מפילים אתכם על המדרכה הורודה, מרביצים לכם מכות רצח ולוקחים
את כל הרכוש שהיה עליכם. אחרי שהם בורחים אתם מתאוששים ולא
יודעים מה לעשות, הרי זה לונה פארק, אין פה משטרה, או בית
סוהר, כי אין פה אלימות או פשיעה, החיים בורוד.
אז אתם מתאוששים, מוותרים על הבית-ספר וחוזרים הביתה, כשאתם
מספרים להורים על מה שקרה הם נורא כועסים אך גם הם לא יודעים
מה לעשות, ופשוט לא עושים כלום.
ועכשיו שימו את עצמכם בגוף של ילד אחר, דני. דני גר גם הוא
בלונה-פארק, והוא אפילו נמצא בבית-ספר, והפעמון מצלצל להפסקה
בכיתה שנראית כאילו יצאה ישירות מאחד מסרטי הלוני-טונס, וכולם
נורא שמחים ומחויכים, אך הוא מתיישב על השולחן הכחול ומשפיל את
ראשו במבט עצוב. לדני אין אף לא חבר אחד בבית הספר, וכך הוא
מבלה את רוב ההפסקות, כמו גם את רוב הימים בחייו, בבדידות.
המחשב הוא לו החבר הטוב ביותר, גם את ההורים שלו הוא מאוד אוהב
וביחסים טובים מאוד איתו, הם מבלים איתו הרבה ביחד והם בעצם
סוג של חברים בשבילו, אך חברים אמיתיים בגילו אין לו. כן כן,
בלונה פארק בו כולם שמחים ונהנים חי ילד אחד עצוב, כי אין לו
עם מי לשמוח.
ולמה לדעתכם אני מספר לכם את כל הסיפורים האלו? מסיבה אחת
בלבד, כדי שתבינו איפה נמצאת הבעיה, כדי שתבינו שזה לא משנה אם
זה כאן, בלונה פארק או על הירח, דני יהיה בודד, ואתם תהיו
מפוחדים. הרי בלונה פארק אין דבר כזה בדידות או עצב, ופחד קיים
רק ברכבות ההרים, אבל בכל זאת האדם מסוגל להפוך את המקום הכי
קרוב לאגדה שקיים על-פני האדמה למקום עצוב וקודר.
כן, זהו העולם שלנו, לונה פארק, הרי קיבלנו אותו רק עם התפאורה
ועם המתקנים, בלי פשיעה או אלימות, והייתה לנו ההזדמנות לחיות
בו בהרמוניה, כמו שחיים בלונה פארק, עם חיוך על הפנים. אבל
אנחנו הרסנו אותו, הפכנו את הלונה פארק למקום שהיה כל-כך רע,
עד שהיינו צריכים לבנות בתוכו עוד פארקים, מגודרים ומסוגרים
שישמרו בתוכם את האושר והתמימות הזו שאבדה. הרי תחשבו שנייה,
אם כל אחד פה יגיד לעצמו שפעם הבאה שהוא נהנה על חשבון מישהו
אחר הוא יחשוב על כך שהמישהו האחר הזה עצוב, והרי בלונה פארק
אסור להיות עצוב, אז נהיה כולנו שמחים. אם נכבד אחד את השני,
גם את השונה, וגם את זה שאני שונא, אז נוכל כולנו לחיות
בשלווה, כי בלונה פארק שאנו חיים בו יש אינספור מתקנים, מספיק
לכולם, יש כל כך הרבה מתקנים שהתור לרובם הוא קצר מאוד, ולכן
אין צורך לרמוס אנשים בדרך אל הכניסה למתקן, כולנו נגיע לפני
שעת הסגירה, כי מי שנכנס לתור כבר לא יוצא משם בכוח.
בלונה פארק שלנו יש כל כך הרבה מתקנים, שלכל אחד יש רכבת הרים
משלו, הוא הנוסע היחיד בה, מדי פעם היא מצטלבת עם רכבת של
מישהו אחר אך בד"כ לאורך זמן מוגבל, רכבת ההרים הזו היא חייו
והמסלול שלה נבנה ומתחדש כל הזמן לפי ההתנהגות שלו, כמובן אבל
שההתחלה והסוף ידועים מראש, אבל חשוב מאוד לצפות כמה צעדים
קדימה, לבנות לעצמך את המסילה, אחרת היא תיגמר והקרון ייפול,
חשוב גם לא לפגוע במסילה של מישהו אחר, כי אז גם הוא ינסה
לפגוע בשלך, או בך.
ולמה אני אומר את כל זה? כדי שנבין שלא הרצפה העקומה אשמה
בהליכה המוזרה שלנו, אלה רק אנחנו אשמים. החיים הם מה שאתה
עושה מהם. אין שום צורך באלימות בלונה-פארק, הוא בנוי בצורה
כזו שמבטיחה שאם אף אחד לא יפגע באף-אחד הכל יפעל בצורה
מושלמת, אך מספיקה חבורה קטנה שתעשה שטויות כדי להרוס את כל
האיזון עליו הלונה פארק עומד. ובכך בעצם לכפות על כולם חיים
הרבה פחות טובים, ולכן יש צורך לבודד אותם ולא לעודד אותם, מי
שמפר את האיזון ופוגע באחר הוא לא "גבר", הוא רק "דופק" את
כולם, ובסופו של דבר גם את עצמו. והרי קשה להבין את זה, הרי
בלונה פארק רגיל, ולא לונה פארק כמו שדני חי בו, הכל טוב, הכל
מושלם, כולם נהנים והחיים טובים, הרי אנשים לא היו משלמים כל
כך הרבה כסף אם לא הכל היה מושלם (ולא מדובר על דברים כגון
מחירי האכול וכו'...) ואם הכל כל כך מושלם וכולם נהנים, אז למה
בלונה פארק הגדול, שאנו כולנו חיים בו, הם פתאום מתנהגים אחרת
לגמרי, ופתאום כבר לא הכל ורוד ומושלם, אבל הוא הרי יכול היה
להיות מושלם, אם כולם היו מתנהגים כמו שמתנהגים אנשים בלונה
פארק. אז למה לא לנסות בעצם? למה לא להתחיל להתנהג בעולם הזה
כאילו הוא היה לונה-פארק?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא באתם לקרוא
סלוגן
באתם למצוא
רעיון לאחד משל
עצמכם!
צבועים!!!

נראה אותכם
עכשיו, קאקות!




סרן בנימין
גלעד, מחוסר
רעיונות
לסלוגנים! בריב
מתוכנן ויזום.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/8/06 9:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גל מזח

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה