זאת היתה הפעם הראשונה שלא ראיתי אותו מחייך כשנכנסתי לחדר.
העיניים שלו היו נפוחות ואדומות קצת מהבכי. כמובן שהוא ניסה
להראות שהכל בסדר, אבל ידעתי, ידעתי כמה כואב לו.
התקרבתי אליו ונשקתי לו בצורה עדינה. חבר שישב לידו קם ופינה
לי את המקום שאני אוכל לשבת. ישבתי לידו ושמתי את היד על רגלו,
בצורה שאומרת "אני פה", הוא הרים את ידו וחיבק אותי.
עברו כמעט שלושה שבועות מאז שראיתי אותו לאחרונה, ככה זה שחבר
שלך משרת ביחידה מובחרת בצה"ל וסוגר שבתות באופן די קבוע,
ודווקא שהוא חוזר זה בגלל דבר כזה.
הם היו חברים טובים, הכי טובים, לא הכרתי עוד חברים כאלה. דרך
יוסי בעצם הכרנו, שנינו היינו במסיבה שלו לפני שנתיים. אני
בכלל לא הכרתי אז את יוסי אבל ענבל הציעה לי להצטרף אליה, הם
היו ידידים די טובים ומשהו גרם לי להסכים.
בתחילת המסיבה הלכתי להגיד שלום ליוסי, בכל זאת, זאת המסיבה
שלו והתגלה לפני בחור חמוד וחייכן. ענבל רצתה להכיר לי כמה
אנשים שם אבל בגלל שאני ביישנית מטבעי העדפתי למנוע מעצמי כמה
פאדיחות, לקחתי לעצמי משהו לשתות וישבתי על אחת הספות. מדי פעם
אחד או שניים נגשו אלי והציגו את עצמם, אבל כעבור כמה דקות של
דיבורים ללא מוצא הם זרמו למקום אחר.
פתאום נשמע צלצול בדלת. המוזיקה היתה כל כך בקול רם עד שהייתי
בטוחה שאף אחד לא שמע, תמיד טענו שיש לי שמיעה מיוחדת. חיכיתי
דקה והבנתי שאנשים לא מתכוונים לברר מי עומד מאחורי הדלת.
ניגשתי ליוסי להגיד לו שאני חושבת שיש מישהו בדלת, והוא אמר לי
ללכת ולבדוק.
מולי עמד הבחור היפה ביותר שראיתי בחיי.. הוא גם היה נראה כל
כך נינוח. מטר שמונים, שיער חום ועיניים על גוון הירוק. אני לא
בטוחה כמה זמן עמדתי שם, אבל ששמתי לב שאני פשוט בוהה בו
סימנתי לו שיכנס. חזרתי לשבת וראיתי אותו בעקבותיי. שאל אם
המקום שלידי תפוס, הנהנתי לשלילה. הוא הציג את עצמו, ערן,
אפילו את השם שלו אהבתי. הצגתי את עצמי, הוא היה חמוד להפליא.
ניסינו לדבר אבל המוזיקה פשוט גברה עלינו, הוא הציע שנצא
החוצה. היה מזג אויר נעים והרוח היתה חמה ומלטפת, ערב קייצי
שכזה.
לא שמנו לב אפילו כמה זמן עבר, עשינו כמה סיבובים בשכונה, אבל
כשחזרנו למסיבה היה נראה כאילו עברו כמה שעות טובות על האנשים
שם בפנים מאז שעזבנו. עזרנו ליוסי לנקות ולסדר את הבלגן,
וכעבור כמה דקות ענבל קלטה אותנו והצטרפה למלאכה. לקח לנו שעה
לסדר את הכל והיינו מותשים. לא חשבתי שזאת כל כך הרבה עבודה.
ראינו ספה פנויה בפינה והתמקמנו עליה ארבעתנו.
מאז פשוט לא נפרדו דרכינו, של ארבעתנו. אני וערן התחלנו לצאת
וזה מה שחיבר את כולנו.
יצא לי להכיר את יוסי בשנתיים האלה, היינו חברים טובים. הוא
היה בן אדם טוב שרק רצה לעזור ותמיד הראה לכולם שהכל לטובה, גם
אם לא הצליח להראות את הסיבה שבגללה הכל קורה, הוא היה בטוח
שיש אחת כזאת.
את ההודעה קיבלתי ב-5 בבוקר, ערן התקשר מהבסיס. הייתי בשוק,
שכבתי במיטה והדמעות זלגו מהעיניים אל הכרית. לא רציתי להעיר
אף אחד. שאמא קמה להגיד לי בוקר טוב וראתה אותי שאלה מה קרה.
סיפרתי בכמה מילים עם גרון כואב וקול חנוק מדמעות. היא הציעה
לקחת אותי לביתו של יוסי. אמא הכירה את יוסי. הוא היה בא אלי
לפעמים, עם ערן או בלעדיו. כל הדרך שתקתי, אמא הבינה. הגעתי
לביתו, ערן עוד לא היה שם, הוא באמצע פעולה הוא יגיע יותר
מאוחר. הייתי קצת עם המשפחה עד שראיתי את ענבל והלכתי לשבת
איתה קצת ולהסתכל באלבום תמונות.
להלוויה ערן כבר הספיק להגיע, שחררו אותו. הוא עמד רחוק, כאב
לו לראות איך מורידים את חברו הטוב אל תוך האדמה, לא יכול
לעמוד ליד למרות שרצה לגעת בו רק עוד פעם אחת, לחבק אותו,
להגיד שהוא אוהב אותו ושהוא כל כך שמח שיצא לו להכיר אותו והוא
יודע מה פירוש המילה חברים. אבל הוא פשוט לא יכול להתקרב יותר,
רגליו לא נתנו לו.
לאחר ההלוויה חזרנו לביתו של יוסי, ערן הגיע לפני. כשהגעתי הוא
כבר ישב שם על הספה.
זאת היתה הפעם הראשונה שלא ראיתי אותו מחייך שנכנסתי לחדר.